דווקר ואח' נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

החלטה

בקשה לחקירה בסיבת מוות.

ההליך

ביום 19.6.09 מת האסיר איתן דווקר ז"ל (להלן – המנוח) בבית כלא "השרון". אמו של המנוח, אלישבע דווקר, הגישה לבית משפט זה ביום 15.7.09 בקשה לחקירה בסיבת המוות, לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן – החוק).

בבקשה (להלן – הבקשה הראשונה) נטען כי קיימות תהיות בנוגע לסיבת המוות, ולא ניתן לשלול כי מותו של המנוח נגרם בעבירה נוכח התנכלויות עליהן קבל, וכי "על פני הדברים ניכרת רשלנות מציד משיב 1 (שב"ס – מ' ק') אשר קיבל התרעות 'חמות' בסמיכות ליום הפטירה ולא ברור כיצד נהג עמן".

הבקשה הראשונה נדונה לפני השופט ר' אמיר ביום 28.7.09. ב"כ המשיבה 2 הצהיר כי המשטרה מנהלת חקירה בנוגע לטענת משפחת המנוח כי מותו נגרם ברשלנות. ב"כ המשיב 1 הצהיר כי גם שב"ס מנהל חקירה באמצעות ועדת חקירה פנימית, ומסקנות הוועדה יימסרו למשפחה. המשיבים הצהירו עוד כי להערכתם יתמשכו החקירות פרק זמן של כשלושה חודשים עד מחצית השנה. נוכח הצהרות אלה של המשיבים נמחקה הבקשה הראשונה בהסכמה.

ביום 25.3.10 הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה שנייה לחקירה בסיבת מות המנוח (להלן – הבקשה). בבקשה נטען כי ועדת החקירה הפנימית בשב"ס (להלן – וח"ק), אף שמצאה ליקויים בהתנהלות שב"ס ביחס למנוח, שללה קשר בין הטיפול שניתן למנוח בשב"ס לבין מותו. עוד נטען בבקשה כי משטרת ישראל לא טרחה להשיב לפניות המשפחה.

המשיבה 2 הגיבה על הבקשה ביום 6.4.10, באמצעות רמ"ח משטרת כפר סבא, באומרה כי "לאחר בדיקת תיק החקירה ואיסוף ממצאי החקירה, ולאחר עיון יאח"ס בחומר החקירה ובחומר הוועדה הבודקת, לא עלה כל חשד לרשלנות הגובלת בפלילים. לפיכך אין מקום להמשיך ולחקור את נסיבות מותו של המנוח".

ביום 25.4.10 קיימתי דיון בבקשה. במהלך הדיון התברר כי אין מחלוקת בין הצדדים שהמנוח נטל יד בנפשו, אלא שהמבקשים טוענים כי שב"ס או מי מהסוהרים אשר השגיחו על המנוח, אחראים ברשלנות למותו. בתום הדיון הוסכם על הצדדים כי החומר כולו יועבר לפרקליטות, על מנת שזו תגבש דעתה בנוגע לשאלת המשך החקירה.

ביום 16.6.10 הודיעה פרקליטות מחוז המרכז לבית המשפט כי סגרה את תיק החקירה בעניין נסיבות מותו של המנוח, בעילה של חוסר אשמה.

ב"כ המבקשים עתר לקבל את כל חומרי החקירה אשר שמשו את הפרקליטות בהחלטתה. שב"ס סרב למסור את החומר שעמד לנגד עיניה של הוח"ק, בהסתמך על הוראת סעיף 131א(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, הקובעת כי "שום דבר שהושמע במהלך חקירתה של ועדת חקירה, בין מפי עד ובין באופן אחר, ושם דין וחשבון של ועדת חקירה, לא יתקבל כראיה במשפט...". הפרקליטות הודיעה כי אין מניעה למסור למבקשים את חומר החקירה שנאסף על ידי המשטרה.

המבקשים עמדו על בקשתם לקבל לעיונם אף את החומר שעמד לנגד עיניה של הוח"ק. לפיכך קיימתי ביום 15.9.10 דיון נוסף בבקשה, בו ייצג עו"ד פורן מפרקליטות המחוז את המשיבה 2. בתום הדיון, אשר במהלכו שינה שב"ס את טעמי התנגדותו למסירת החומר והעלה טענה חדשה לפיה החומר אינו חסוי מפני השופט החוקר, המשמש בהליך זה חלק מהליך החקירה המשטרתי (בניגוד גמור לנאמר בבג"ץ 535/89 ריצ'וול נ' שופט בית-משפט השלום בחיפה, פ"ד מד(4) 441, 453-452 (1990); להלן – בג"ץ ריצ'וול), אך בכל זאת אין להעבירו למשפחת המנוח, הוסכם כי החומר המלא יועבר בשלב ראשון לעיונו של בית המשפט, ובמקביל יגיש ב"כ המבקשים התייחסות משלימה לטענה החדשה שהעלה שב"ס.

חומר החקירה שאספה המשטרה הועבר לבית המשפט במהלך הדיון. החומר שעמד לנגד עיני הוח"ק הועבר ביום 3.10.10. ביום 9.12.10, לאחר עיון בחומר שהעלה כי קיימים בו חוסרים, הוריתי לשב"ס להעביר לבית המשפט בתוך 10 ימים את כל חוות הדעת הפסיכיאטריות המקוריות שנכתבו אודות המנוח. רק ביום 3.3.11 הועבר החומר החסר לבית המשפט.

דיון

לאחר עיון במלוא החומר שהועבר לעיוני על ידי המשיבים החלטתי להורות למשטרת ישראל להמשיך את חקירתה בדבר נסיבות מותו של המנוח, בדגש על בחינת רשלנות שב"ס כגוף, ולאו דווקא רשלנות מי מעובדיו. בהתחשב באופן בו בחרתי לקדם את הבירור בדבר הנסיבות שהביאו למות המנוח, לא יימסרו לידי המבקשים חומרי החקירה שעמדו לנגד עיני הוח"ק. בנסיבות העניין אף ראיתי לנכון להגביל את זמן החקירה המשטרתית, ולהורות כי זו תסתיים, ככל הניתן, בתוך ששה חודשים.

להלן יובאו הנימוקים להחלטתי זו.

המנוח, יליד 1987, הועמד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין ביצוע עבירות מין חמורות (מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום, ניסיון אינוס ועוד). המנוח נקלט בשב"ס ביום 15.6.06, והיה עצור במשך ניהול משפטו. המנוח הורשע במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 26.3.08 נגזר דינו, בין היתר, ל-12 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו.

בחודש יוני 2006 ניסה המנוח להתאבד בתלייה. הוא נבדק על ידי פסיכיאטר, אשר מצא כי הוא אינו סובל ממחלת נפש, והיה מוגדר אסיר טעון השגחה עקב מצוקה נפשית עד ליום 14.11.07. במהלך התקופה האמורה, ביום 2.1.07, אמר המנוח לשוטר בעת שהובא לדיון בנושא מעצרו כי הוא רוצה להתאבד ונמאס לו מהמשפט ומחייו.

ביום 14.11.07 נבדק המנוח על ידי פסיכיאטר, אשר מצא כי אין עוד צורך בהגדרת מסוכנות אובדנית, והורה על מעקב עו"ס אודות שינויים בהתנהגותו. ביום 10.12.07 הוחזרה הגדרת המנוח כאסיר טעון השגחה על כנה, אך ההגדרה הוסרה סופית ביום 6.3.08, לאחר שהתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית בעניינו ביום 28.1.08.

המנוח שהה בהפרדה בבית סוהר "רימונים" מפאת הצורך לשמור על שלומו. ביום 5.4.09 הועבר המנוח לבית סוהר "השרון" לאגף 1 משתלבים. ביום 6.4.09 נמצא חבל תלייה בתאו של המנוח קשור על המקלחת, לאחר שהתבטא באוזני סוהר כי ברצונו להתאבד. חשוב לציין כי ישנן מספר גרסאות בנוגע לגורם האחראי להכנת חבל התלייה האמור. על כל פנים, סטאטוס המנוח בשב"ס לא השתנה כתוצאה ממציאת חבל תלייה בתאו.