פסק דין
בפניי תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו ע"י הנתבעים על כוונת התובע לסכל את ביצועו של הסכם בין הנתבעת והמועצה האיזורית בה הועסק התובע, עקב סירובה של הנתבעת להמשיך ולהעסיק את אחיינו.
רקע:
התובע, קצין ביטחון ראשי של אגף מוסדות חינוך במועצה האזורית מטה יהודה (להלן-"המועצה"). הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") סיפקה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה שירותי שמירה ואבטחה למועצה לפי הסכם שנחתם ביניהן. הנתבע 2 , הוא מנהלה התפעולי של הנתבעת.
תמצית טענות הצדדים:
התובע טוען כי דברים שנאמרו עליו ע"י הנתבעים, באמצעות הנתבע בישיבה שהתקיימה במועצה ביום 17.7.2010 (להלן-"הישיבה") בנוכחות הנתבעים ובעלי תפקידים במועצה הם בגדר לשון הרע . תוכן הדברים הם כאמור בפרוטוקול הישיבה : "משה דוד , קב"ט מוס"ח של המועצה אמר למנהל סניף ירושלים אשר לוי, כי הוא ידאג לביטול החוזה מול רשף עקב פיטורי האחיין שלו ממשרת מפקח ברשף" (להלן-"הפרסום הראשון", פרוטוקול הישיבה צורף כנספח א לכתב התביעה). פרסום שני של הנתבעת שיש בו לדידו של התובע משום לשון הרע הוא במכתבו של ב"כ הנתבעת עו"ד עמית אבן לעו"ד אלי לוי בחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ מיום 21.6.10 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן-"הפרסום השני"). בפרסום השני נאמר כי הנתבעת פעלה כדין בסירובה להעסיק את אחיינו של התובע וכי "כיוון שכך, איים מר דוד על מנהלי מרשתי ו"הבטיח" להם כי ידאג להכפיש את שמה, לפאר ולרומם כל מחדל , קיים או שלא קיים ולהביא לסילוקם ממקום העבודה" (סעיף 2 למכתב) . בסעיף 3 למכתב נאמר כי "לדאבון הלב מסתבר כעת כי מר דוד קיים איומו והביא למצב בו מאיימת המועצה על מרשתי, כמפורט במכתבך שבנדון (מכתבו של עו"ד לוי מיום 21.6.10- מ.ל.)". המכותבים בפרסום השני הם הנתבעת, ראש המועצה משה דדון וכן מר אוהד עוזרי, מנהל מחלקת מוא"ב.
התובע טוען כי אין כל אמת בפרסומים וכי הלכה למעשה, הופסק מתן שירותי אבטחה למועצה ע"י הנתבעת בשל תפקודה הלקוי של הנתבעת למשך פרק זמן ארוך ולאחר משלוח התראות אליה בנדון (פרוטוקולים ישיבות במועצה וחליפת מכתבים עם הנתבעת, צורפו כנספחים ג-כז לכתב התביעה). הנתבע 2 ניצל את הישיבה במועצה על מנת לפגוע בשמו הטוב, במישרתו ובמקצועו באמירת דברים שאינם אמת לגביו. במכתבו לנתבעים מיום 15.8.2010 דרש התובע את התנצלות הנתבעים על הפרסום וכן פיצוי בגינו (נספח ל' לכתב התביעה). פנייתו נידחתה וניטען כי הדברים אמת (נספח לא לכתב התביעה). מכאן התביעה לחיוב הנתבעים בפיצוי בסך של 100,000₪ בגין שני הפרסומים.
הנתבעים אינם מכחישים את הדברים שנאמרו בפרסומים אך טענו כי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע , בהיות הדברים אמת ובאמירתם, בתום לב. במועדים בהם הנתבעת סיפקה שירותיי שמירה ואבטחה (להלן-"האבטחה") למועצה פנה התובע למנהל סניף ירושלים של הנתבעת בדרישה שאחיינו יועסק ע"י הנתבעת כמאבטח (לשמירה על צנעת הפרט של האחיין ייקרא: א' ד' , להלן-"האחיין") . משהוברר לנתבעת במהלך תקופת ניסיון שהאחיין עבד אצלה כי הוא שוחרר מצה"ל בשל סיבות נפשיות, סרבה להמשיך ולהעסיקו. בהתאם להוראות הדין ולאור צורך ברישיון נשק למאבטח , הודיעה הנתבעת על סירובה כאמור להעסיק את האחיין אף שהדבר פעל לרעתה ביחסיה עם התובע, עימו היא עומדת בקשר למתן שירותיה למועצה. שירותי האבטחה מחייבים נשיאת נשק ולא היה בידי האחיין לשאת נשק ולקבל רישיון נשק מחמת מצבו הנפשי. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין בהעסקתו של האחיין בעבר ע"י חברות אבטחה אחרות כדי להכשיר אותו לשמש כמאבטח בשל המניעה מקבלת רישיון נשק לפי הוראות הדין.
הנתבעים טענו כי לאור סירובם להעסיק את האחיין כמאבטח איים התובע על הנתבעת באומרו שיכפיש את שמה בטענות כנגד מחדלים שלה בין אם היו ובין אם לא היו כדי להביא להפסקת ההתקשרות של המועצה בהסכם עימה , כפי שאכן ארע בפועל.
לפיכך טוענים הנתבעים כי היה זה מחובתם לומר את הדברים כאמור בפרסומים ותוכנם אמת. ביטול החוזה בין הנתבעת והמועצה למתו שירותי אבטחה נבע ממניעים לא ענייניים ולאחר איומים חוזרים ונשנים כנגדה בשעה ש'חטאה' היחיד, היה בסירובה לחרוג ולהפר את הוראות הדין בנוגע לאחיין. לא היתה להם כוונה ל'חסל חשבונות' עם התובע כניטען על ידו ולהיפך ,היה להם אינטרס לשמור על יחסי עבודה תקינים אך התובע, ניסה והצליח לפגוע בעבדות הנתבעת. לפיכך ביקו להורות על דחיית התביעה.
המסגרת הנורמטיבית:
זכות לשם טוב ולחופש הביטוי , שניהם ערכי יסוד ויש לחתור לקיומם זה לצד זה מבלי לפגוע האחד בשני יתר על המידה. יש ונוצרת התנגשות בין שני הערכים בפרט היכן שהפרסום במסגרת חופש הביטוי מובא לידיעת הציבור בעת שהוא פוגע בשמו הטוב של אדם (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא , פ"ד מג (3) 840 ). חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק") תכליתו להגן על שמו וכבודו של אדם . בחוק נקבעו גם איסורים והגנות בנוגע לפרסומים מותרים שתכליתם ליצור איזון עדין בין הזכות להגנה על שמו הטוב של אדם ובין חופש הביטוי (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פד"י נו(4) 72, 90 ; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, שם, עמ' 860-2; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין –אורבך[פורסם בנבו]) ובכלל זה בעניין ציבורי.
שלב ראשון בבחינת קיומה של עוולה לפי החוק הוא בקביעת משמעותם של הדברים שנאמרו בפרסום אם הם בגדר לשון הרע לפי מובנם הטבעי והרגיל של המילים בהקשרם הספיציפי ולפי אמות מידה של האדם הסביר, כיצד הוא היה מתרשם בהתאם לנסיבות החיצוניות ולפי הקשר הדברים ( ע"א 723/74 הוצאת יתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300). בשלב שני, יש לבחון אם קמה חבות לפי החוק וכן, אם למפרסם קמה איזו מההגנות הקבועות בחוק ובכלל זה, הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב לגביהן טעונים הנתבעים (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי [פורסם בנבו] ). בשלב אחרון יש להידרש לשאלת גובה הפיצוי. בכל שלבי הבירור, יש לשמור על איזון חוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (ע''א 4354/02 רשת שוקן בע''מ נ' הרציקוביץ', פ''ד נח(3) 558).
בהתאם לסעיף 7 לחוק ולפי הלכה הפסוקה המבחן לקיומה של עוולה לפי החוק הוא כאמור, מבחנו של האדם הסביר מבלי שיהא צורך להידרש לכוונת המפרסם ולהבנתו ויחסו של הנפגע לפרסום (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ''ד לט(4) 734). על כך מצינו גם בע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, עמ' 337 : "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". בע"א 751/10, 1236/10, 1237/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך ואח' נקבע כי יש לבחון את הפרסום בכללותו ולא רק את המילים המדויקות, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו.
סיכום השלבים ובחינת הערכים השונים שהחוק בא להגן עליהם מצינו בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' , שם , בפסק הדין מפי השופט א' ברק : "אם כך, בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני בבחינת פרסום לשון הרע עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע. בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. יובהר שגופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אמנם, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ניתן להרחיב סטנדרד זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי".
בחינת תוכן הפרסומים:
בפרסום הראשון , פרוטוקול הישיבה מיום 17.5.2010 שנרשם ע"י יאיר אברהם נאמר:
משה דוד קב"ט מוס"ח של המועצה אמר למנהל סניף ירושלים אשר לוי כי הוא ידאג לביטול החוזה מול רשף עקב פיטורי האחיין שלו ממשרת מפקח ברשף.
הפרסום השני הוא בסעיף 6 למכתבו של של עו"ד עמית בשם הנתבעת מיום 21.6.2010 לעוה"ד של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן-"המשכ"ל"):
"כיוון שכך, איים מר דוד על מנהלי מרשתי ו"הבטיח" להם כי ידאג להכפיש את שמה, לפאר ולרומם כל מחדל, קיים או שלא קיים ולהביא לסילוקם ממקום העבודה".