דוד מוטהדה נ' עיריית ירושלים

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע כנגד עירית ירושלים בעילת הפרת חובה חקוקה, מכוחה עותר לסעד כספי בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, על ידי עיריית ירושלים. לטענת התובע, על העירייה היתה מוטלת החובה לפנות לממונה על השכר בטרם התחייבה כלפיו בתשלום תוספות שכר.

העיריה טענה כי אינה יכולה לפעול בניגוד לעמדת הממונה על השכר והממונה על השכר הסתמך על פסק דינו של בית הדין הארצי בעניינו של התובע אשר דחה את תביעתו לקבלת תוספת המסלול הכפול.

העובדות

התובע, עובד עירייה. בתקופה הרלוונטית לתביעה שימש התובע בתפקיד רכז מינהלה וכח אדם במחלקת התחבורה.

מתחילת עבודתו של התובע שולמה לתובע תוספת "מסלול כפול". מדובר בתוספת אשר שולמה לכלל עובדי האגף.

ביום 29.4.99 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין העירייה לבין הסתדרות העובדים. על פי סעיף 11(ד) להסכם זה התחייבה הנתבעת לשלם "תוספת התייעלות" לכל עובדי המוסך ועובדי הכפיים בתחבורה. במקביל, על פי סעיף 12 להסכם זה, בוטלה תוספת המסלול הכפול, ויוחדה לעובדי כפיים בלבד.

בעקבות הסכם זה הפסיקה העירייה לשלם לתובע (ולעובדים נוספים) תוספת מסלול כפול וסירבה לשלם לו תוספת התייעלות.

בין לבין, עובד אחר בעירייה, מר הדאיה, שתוספות אלו נשללו אף ממנו, הגיש תביעה כנגד העירייה לתשלום תוספות אלו. תביעה זו התבררה במסגרת הליך בוררות.

התובע עצמו לא נקט בהליכים משפטיים כנגד העירייה וביום 24/2/02 קיבל את התחייבות העירייה לכך שתנהג כלפיו בהתאם להחלטת הבורר בעניינו של מר הדאיה.

פסק הבורר בעניין מר הדאיה קבע כי מר הדאיה אינו עובד כפיים ולכן על פי ההסכם הקיבוצי אינו זכאי לתוספות הנתבעות על ידו, אולם קיבל את טענתו של מר הדאיה לאפליה והורה לשלם לו את התוספות האמורות מטעמי אפליה.

לאחר מתן פסק הבורר, ומשהעירייה סירבה ליישם את פסק הבורר בעניינו של התובע, פנה התובע לבית הדין (עב 1897/05) ליישום פסק הבוררות גם בעניינו.

בית הדין האיזורי קיבל את תביעת התובע והכיר בזכאותו של התובע לתוספות השכר האמורות מכוח התחייבותה של העירייה לפעול כלפי התובע כאמור בפסק הבוררות בעניין מר הדאיה וקבע כי מדובר בהתחייבות חד משמעית וברורה של העירייה כלפי התובע. בהתחייבות חד צדדית, מזכה ומחייבת, בעלת תוקף חוקי על כן קיבל את תביעת התובע לתשלום תוספת מסלול כפול ותוספת התייעלות, מכח התחייבות זו.

העירייה הגישה ערעור על פסק הדין (ע"ע 144/08 להלן:פסק הדין של בית הדין הארצי ). בית הדין הארצי קיבל את ערעורה של העירייה וקבע כי אין ולא היה תוקף להתחייבות העירייה בעניינו של התובע ליישום של פסק הבורר בעניין הדאיה גם לגביו ולכן אין להחיל עליו את תוצאות פסק הבוררות בעניינו של מר הדאיה.

על פי קביעת בית הדין הארצי ההבטחה שניתנה לתובע על ידי העירייה הינה הבטחה מינהלית מובהקת. אולם – העירייה, כגוף שלטוני מתוקצב אינה רשאית להסכים על שינויים בשכר או על הענקת הטבות כספיות לעובדי העירייה בלא אישורו של הממונה על השכר. מכאן, שבלא אישור הממונה להתחייבות העירייה, עומדת התחייבות זו בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אין לה כל תוקף מחייב ולכן לא מתקיים בה התנאי הבסיסי הדרוש להכרה בתוקפה של הבטחה שלטונית, היינו - שהיא ניתנה בגדר הסמכות החוקית. (סעיף 33 לפסק הדין) והתחייבות זו איננה ניתנת ליישום.

עוד הוסיף בית הדין הארצי בעניינו של התובע:

" אין דעתנו נוחה מהתנהלות העיריה כלפי המשיב בדומה לדעתו של בית הדין האזורי )סעיף 7 לפסק הדין(העיריה התחייבה כלפי המשיב לנהוג בדרך מסויימת שהתבררה בדיעבד כבלתי חוקית. לימים, כשביקש המשיב לממש את ההתחייבות, התנערה העיריה מהתחייבותה בעיקר בטענות "מפולפלות" של פרשנות ההתחייבות. מקובלים עלינו דברי בית הדין האזורי כי התחייבות מפורשת לעובד בכתב והתכחשות להתחייבות זו לאחר מכן, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב וההגינות המוטלות על העיריה. מעבר לכך, לא נסתרה טענת המשיב כי מכתב ההתחייבות בעניינו הביא אותו להימנע מלהצטרף לתביעתו של מר הדאיה ובכך הוא החמיץ את פירות פסק הבוררות שיכול היה לחול גם עליו. מצב זה מצדיק, לדעתנו, חיובה של העירייה בהוצאות משפט לטובת המשיב, חרף זכייתה בערעור".

(סעיף 35 לפסק הדין)

בהמשך ולאור קביעותיו של בית הדין הארצי הגיש התובע תביעה זו שבפנינו.

על פי החלטת כב' השופטת אגסי, עילת התביעה בהליך שבפנינו הינה "מחדלה של הנתבעת באי קבלת אישור של ממונה על השכר והפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין".