דוד זכריה ובניו בע"מ נ' נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ

החלטה

בפניי בקשה לביטול החלטה לאישור פסק בוררות, ובקשה לעיכוב ביצוע.

לטענת ב"כ המבקש, כשהמשיבה הגישה את הבקשה לאישור פסק הבוררות הראשון, היא לא גילתה לבית המשפט כי הצדדים הסכימו על בוררות דו-שלבית, ולא גילתה שקיימת לצדדים זכות ערעור על פסק הבוררות הראשון בפניי בורר נוסף. לדבריו, על פסק הבוררות הראשון הוגש ערעור וערעור שכנגד, וביום 1.5.13 ניתן פסק בוררות על ידי הבורר הנוסף. לטענתו, המשיבה בחרה לצרף לבקשה לאישור פסק הבוררות את פסק הבוררות הראשון בלבד ולא את פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר הנוסף, בניגוד להוראות סעיפים 21א ו-23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). לדידו, המשיבה הטעתה את בית המשפט, הפרה את חובת הגילוי, וגרמה לכך שבית המשפט אישר פסק בוררות שאינו בר אישור. לטענתו, פסק הבוררות של הבורר הנוסף, לא קבע סעד אופרטיבי ולכן על המשיבה היה לפנות לבורר הנוסף, בבקשה לתקן או להשלים את פסק הבוררות שניתן על ידו. בנוסף, מבקש ב"כ המבקש לעכב את הליכי ההוצאה הפועל כנגד המבקש. לטענתו, חרף העובדה שטרם נפתחו הליכי הוצאה לפועל, הוא סבור כי המשיבה תנקוט בהליכים שכאלו. לדידו, סיכויי הבקשה להצליח הנם גבוהים, וזאת נוכח הוראותיו הברורות של חוק הבוררות ונוכח פסיקת בית המשפט העליון, הקובעת כי במקרה שבו צדדים הסכימו על בוררות דו-שלבית, וזו אכן התקיימה, כי אז פסק הבוררות בערעור הוא שאמור להיות מוגש לאישור בית המשפט, ולא פסק הבוררות קמא.

לטענת ב"כ המשיבה, המבקש נמנע מלהתנגד לבקשה לאישור פסק הבוררות ב-"זמן אמת" והוא אינו מעלה כל טענה כנגד פסק הבוררות. לדבריו, עיון בפסק הבוררות שניתן על ידי הבורר הנוסף מיום 1.5.13 מעלה כי ערעורי הצדדים נדחו כאחד. לפיכך, משלא ראה הבורר הנוסף מקום להתערב בקביעות פסק הבוררות הראשון, הוא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, לאחר שאושר בבית משפט זה. לדבריו, המבקש לא שילם ולו אגורה מאז שניתן פסק הבוררות הראשון או מאז שנדחה הערעור, וכי כל מטרת בקשה זו, היא לגרור את המשיבה להוצאות מיותרות. לטענתו, המשיבה אינה מתנגדת לכך שפסק הבוררות של הבורר הנוסף יאושר יחד עם פסק הבוררות הראשון, אולם, טענת ב"כ המבקש לפיה לא נפסקו למשיבה סעדים אופרטיביים, מהווה טענת חסרת תום לב. ב"כ המשיבה מדגיש כי פסק הבוררות הראשון מעולם לא בוטל, הוא אף אושר כהלכה על ידי הבורר הנוסף. לדידו, יש להבחין בין המקרה שנדון בהלכה הפסוקה שהובאה על ידי ב"כ המבקש לבין המקרה דנן, שכן באותו מקרה, מדובר היה במצב בו הוסכם על האפשרות לערער, כשמועד הערעור לא חלף וכשלא ניתן פסק דין בערעור. במקרה דנן, הוגשו ערעורים מטעמם של הצדדים, אלו נדחו, ופסק הבוררות הראשון, הותר על כנו.

ב"כ המבקש טען בתגובה כי המשיבה בחרה לפרש באופן מוטעה את פסק דינו של בית המשפט העליון, וזאת כשהוראות חוק הבוררות הנן ברורות וחד משמעיות. לטענתו, אין בבקשת המבקש כל טענה כנגד פסק הבוררות עצמו אלא עניינו הוא ביטול אישור פסק הבוררות, שכן זה אושר שלא בהתאם להוראות חוק הבוררות. לדבריו, המשיבה לא פירטה מדוע היא מתנגדת למתן צו העיכוב הזמני, ומדוע היא מתנגדת להותרת הצו על כנו, עד למתן החלטה בבקשה. לדעתו, מדובר בהשהייה קצרה בלבד שלא תגרום למשיבה כל נזק.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הפסיקה ברע"א 7115/11 יערי נ' מנוסביץ (24.11.11) קובעת כאמור:

"אף אם ניסוחו של סעיף 21א מסובך במידת מה, אולי מטבע המאטריה, עולה ממנו כי כאשר הצדדים מסכימים על בוררות דו-שלבית, הפעלת הביקורת השיפוטית העיקרית על פסק הבוררות, הנעשית באמצעות ביטולו, אישורו או תיקונו, "נכנסת לפעולה" בשלב בו הליך הבוררות כולו הסתיים; קרי - מועדה בשלב בו ניתן פסק בוררות בערעור או בשלב בו בחרו הצדדים שלא למצות את זכות הערעור עליה הסכימו.

...

סיכומם של דברים, אין ניתן להגיש בקשה לאישור פסק בוררות ראשון (או לביטולו) בבוררות דו-שלבית קודם למיצוי הליך הערעור (או לויתור עליו, כמובן)." (להלן: "עניין יערי").

פסק הדין בעניין יערי, ניתן על רקע בקשה להגשת בקשה להטלת עיקולים זמניים על בסיס פסק הבוררות, תוך הצגתו לאישור והתעלמות מהעובדה שטרם חלף המועד לערעור על פסק הבוררות בפני הבורר הנוסף.

במקרה דנן, לא זו בלבד שחלף המועד להגשת ערעור על פסק הבוררות הראשון אלא אף ניתן פסק דין בערעור אצל הבורר הנוסף - כב' השופט בדימוס, בעז אוקון. בפסק הדין בערעור, נדחו מכל וכל טענות המבקש , ולפיכך, פסק הבוררות הראשון נותר על כנו.

לאור האמור, ברור אפוא כי טענתו של ב"כ המבקש היא טענה טכנית בעיקרה, שכן עפ"י טענה זו לבקשה לאישור פסק בוררות צורף רק פסק הבוררות הראשון, הוא פסק הדין המהותי בענייננו, ולא צורף פסק הבוררות הנוסף, שניתן במסגרת ערכאת הערעור לפיכך, טען ב"כ המבקש, כי המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות, היות ולא הוגש פסק הבוררות הנוסף.

בעניין הספציפי שבפנינו, עינינו הרואות כי מבחינה מהותית, משנדחה הערעור על פסק הבוררות הראשון בפועל, מובן הוא שלא הייתה כל נפקות לצירוף פסק הבוררות הנוסף דווקא לבקשה לאישור פסק הבוררות.

אוסיף, כי אישור פסק הבוררות הראשון נועד למעשה לצורך מימושו בלשכת ההוצאה לפועל, וברור כי מבחינה מעשית, המימוש יכול להתבצע במקרה שלפנינו, בעיקר על בסיס אותו פסק בוררות דווקא. אמנם הוראות סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות קובעת כי "...הוראות חוק זה החלות על בורר, על הליך לפני בורר ועל פסק בוררות, יחולו בשינויים המחויבים על בורר בערעור, על הליך הערעור לפני בורר ועל פסק הבוררות בערעור, ובלבד שפסק הבוררות לעניין ההגדרה "פסק בוררות" יהיה פסק הבוררות בערעור או פסק הבוררות של הבורר הראשון, אם לא הוגש ערעור או בחלוף המועד להגשתו...." ברם, סעיף זה בא להוסיף ולא לגרוע. סעיף זה לא קובע דרך קונקלוסיבית לאישור פסק הבוררות אלא מוסיף פרוצדורה לאישור פסק הבוררות בערעור.

מכאן, משזכתה המשיבה בפסק הבוררות הראשון ברור, כי אין צורך דווקא באישור פסק הבוררות הנוסף בערעור אשר בלאו הכי מאשרו לחלוטין . לפיכך, הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות על סמך פסק הבוררות הראשון, בדרך הרגילה, אין בה כדי לגרוע מתקינות ההליך.

אם לא די בכך, בעניין יערי, נכתב באופן מפורש כי: "אכן, יתכן שלהוראות מסויימות בחוק הבוררות יינתן פירוש שיאפשר החלתן גם על פסק הבוררות של "הערכאה הראשונה", אף אם ההתייחסות בסעיף החוק היא ל"פסק בוררות", וזאת נוכח תכליתן של הוראות אלה."

המקרה שלפנינו, בשונה מהמקרה בעניין יערי, הוא מקרה בו ברור כי תכלית חוק הבוררות מחייבת מבחינה עניינית את הגשתו של פסק הבוררות הראשון. אף על פי שנכון היה בשלב הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות לאזכר את קיומו של פסק הבוררות הנוסף, הרי שמהרגע בו קבעתי כי בענייננו פסק הבוררות הראשון אושר בערכאת הערעור, וכי פסק הבוררות הראשון הוא המהותי, איני רואה מקום לבטל את אישור פסק הבוררות.

במקרה שלפנינו, אין ספק כי הגשת פסק הבוררות הנוסף לאישור, לא הייתה מועילה למשיבה באופן מעשי, יחד עם זאת, נהיר כי בענייננו יכול אישור פסק הבוררות הראשון לעמוד בפני עצמו.

בשולי הדברים אוסיף, כי טענותיו של ב"כ המבקש בבקשתו לביטול אישור פסק הבורר, בסעיפים 8 ו-9, אינן ממין העניין, שכן הסעדים האופרטיביים לביצוע כבר נקבעו במסגרת פסק הבוררות הראשון, ועל כן, לא היה כל צורך בהגשת בקשות נוספות למי מהבוררים שכן מלכתחילה אין בהם כדי לשנות דבר.