דוד בלומברג נ' היועץ המשפטי לממשלה

1. ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) מיום 2.3.2017 במ"ת 56590-11-16, במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.11.2016 לעצור את העורר עד למתן ההחלטה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה (תה"ג 56517-11-16).

2. ביום 17.11.2016 נעצר העורר בישראל על יסוד שתי בקשות שהגישה ממשלת צרפת ביום 28.2.2016 להסגיר לידה את העורר לשם ריצוי יתרת עונשי המאסר שהושתו עליו בגין עבירות כלכליות בהן הורשע, ועל מנת להעמידו לדין בגין עבירת בריחה ממשמורת. עם מעצרו הוגשה עתירה להכרזתו כבר-הסגרה.

3. על פי בקשת ההסגרה, ביום 25.6.2014 הורשע העורר בבית משפט בצרפת בגין ביצוע עבירות של הלבנת הון בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, שימוש לרעה ברכוש חברה בע"מ, פשיטת רגל פלילית ועבירות לפי הקוד המסחרי הצרפתי. בגין ביצוע עבירות אלה נדון העורר ל-30 חודשי מאסר.

עוד צוין בבקשת ההסגרה כי ביום 4.11.2015, בעודו מרצה את עונש המאסר שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירות האמורות, הורשע העורר על-ידי בית משפט בצרפת בתיק נוסף, בגין ניסיון מרמה, ונדון לשנת מאסר.

בבקשה נטען כי ביום 24.11.2015, לאחר שריצה 16 חודשי מאסר מתוך 30 חודשי המאסר שהוטלו עליו בהליך הראשון, נמלט העורר ממאסרו לאחר שלא שב מחופשה להמשך ריצוי המאסר.

4. בד בבד עם העתירה הוגשה בקשה למעצרו עד למתן החלטה בעתירה. בבקשה נטען כי פסקי הדין נגד העורר, מסמכים על אודות בקשתו ליציאה לחופשה ודו"חות משטרתיים המפרטים את המאמצים לאיתורו - כל אלה מבססים תשתית ראייתית מספקת לכך שהורשע ונדון למאסר, ולכך שביצע לכאורה עבירה של בריחה ממשמורת. כן צוין כי אין כל תיעוד באשר לאופן ולמועד כניסתו של העורר לישראל. נטען כי הבריחה ממשמורת בצרפת מקימה חשש ממשי להימלטותו מהדין גם ביחס להליך זה, וכי אין כל חלופת מעצר אשר תוכל לאיין חשש זה. בא כוח העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, וטען כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט או מסוכנות מצד העורר, ועל כן יש לשחררו בערובה או לחלופת מעצר.

5. בהחלטה מיום 28.11.2016 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) על מעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה, תוך שקבע כי גם שחרורו בתנאים מחמירים לא ישיג את מטרות המעצר ולא יקנה ביטחון כי העורר לא ימלט מישראל, ועל כן לא ראה להזמין תסקיר מעצר.

6. על החלטה זו הגיש העורר ביום 15.12.2016 ערר לבית משפט זה (בש"פ 9753/16). בדיון ביום 25.12.2016, לאור המלצת בית המשפט (השופט נ' סולברג), חזר בו העורר מהבקשה, תוך שמירת הזכויות והטענות להמשך ההליכים, והבקשה נמחקה.

7. ביום 9.2.2017 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.11.2016, לפי סעיף 52(א) לחוק המעצרים, בה ביקש להורות על שחרורו לחלופת מעצר או לחלופין להורות על הזמנת תסקיר מעצר. העורר טען כי מאז החלטתו של בית המשפט התגלו נסיבות ועובדות חדשות שיש בהן לשנות את התוצאה אליה הגיע בית המשפט. לטענתו, כאשר החליט בית המשפט לא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בית המשפט היה סבור כי העונש הצפוי לעורר בצרפת הינו עונש של מעל חמש שנות מאסר (26 חודשי המאסר שנותרו בגין העבירות בהן הורשע, וכן הרשעה צפויה בגין עבירה של אי-חזרה מחופשה, שהעונש בגינה הוא 3 שנות מאסר). אולם, לטענת העורר, לפי חוות דעת שהגיש בנוגע לדין הצרפתי (להלן חוות הדעת), נותרה לו יתרת מאסר של 7 חודשים בלבד, ואילו בגין אי-חזרה מחופשה צפוי לו עונש של חודשי מאסר בודדים בלבד, ויתכן אף שלא יוטל עליו עונש כלל אם תתקבל טענתו כי הטעם לאי-חזרתו היה חשש לביטחונו. עובדות אלה, לטענת העורר, מפחיתות את החשש מהימלטותו מחלופת מעצר.