דוגל ייזום והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) בת"א 36237-11-13 מיום 22.10.2017, בגדרה התקבלה התנגדות המשיבה להעדת עדי המבקשים לגבי סוגיות שיש בהן משום הרחבת חזית; ולהחלטתו מיום 26.10.2017, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון כתב ההגנה.

רקע

2. בשנת 2008 נחקק חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הכנרת), במסגרתו הוקם איגוד ערים כנרת (להלן: האיגוד), אשר קיבל לידיו את ניהול חופי הימה. ביום 5.7.2010 החליטה מועצת מקרקעי ישראל להחכיר לאיגוד את החופים המנויים בחוק הכנרת; חוף דוגית ביניהם. חרף האמור, סירבו המבקשים, אשר ניהלו את חוף דוגית במשך כשלושים שנה, למסור לידי האיגוד את החזקה בו, ואילו המשיבה הגישה תביעה לסילוק ידם מן החוף (ת"א 38212-02-12). בחלוף שנתיים בקירוב, הגישה המשיבה תביעה נוספת נגד המבקשים, זאת הפעם בדרישה כי ישולמו לה דמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה במקרקעי החוף במהלך השנים – היא התביעה בגדרה ניתנו ההחלטות מושא הבקשה שלפנַי.

3. ביום 24.2.2014 הגישו המבקשים כתב הגנה, ובו נכתב בין היתר כדלקמן:

"החל משנת 2009 עברו חופי הכנרת, ובהם החוף [דוגית – נ' ס'] לאחריות האיגוד. הנתבעים ניסו לחתום על הסכם הפעלה עם האיגוד, אלא שכמפורט לעיל ניסה האיגוד לאלץ את הנתבעים בדרכי בריונות לחתום על הסכם המבטל למעשה את כל זכויותיהם, אשר ניתנו להם בדין ובכסף רב לאורך כ-25 שנה. משלא צלחה משימתו – גרם האיגוד להגשת התביעה דנן.לו היו הנתבעים חותמים עם האיגוד על הסכם הפעלה כאמור, אין ספק כי התביעה דנן (כמו גם תביעת הפינוי) לא הייתה באה לעולם ולא היו מתבקשים דמי שימוש רטרואקטיבית (כמו גם פינוי הנתבעים מהמקרקעין)" (פסקה 37; ההדגשות במקור).

4. ביום 16.3.2017 הגישה המשיבה תצהירי עדות ראשית, וביום 26.4.2017 הוגשו תצהירי המבקשים. בין היתר, הגישו המבקשים תצהירים מאת בנימין משה, אשר ניהל בעבר את חוף צאלון שבכנרת; ומאת משה רוטר, אשר ניהל חניון בחוף דוגה. השניים הצהירו כי הגיעו להסכמות עם המשיבה לגבי מסירת החזקה בחופים, וכי לא הוגשה נגדם תביעה לתשלום דמי שימוש. בד בבד, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על זימונו של תמיר ברקין, מנהל מרחב צפון ברשות מקרקעי ישראל, לעדות מטעם המבקשים. בבקשה זו טענו המבקשים כי עדותו של ברקין נחוצה לשם בחינת המדיניות המפלה שבה נקטה המשיבה כלפיהם, ואשר עליה נלמד מתצהיריהם של משה ושל רוטר.

5. ביני לביני, התקיימו שתי ישיבות קדם-משפט (ביום 27.4.2017 וביום 25.6.2017), שלאחריהן נקבעו מועדים לשמיעת הוכחות. ביום 17.10.2017 התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, ובמהלכו שבו המבקשים על בקשתם לזמן את ברקין לעדות. לעומתם, התנגד ב"כ המשיבה לזימונו של ברקין "אם הכוונה היא לזמן אותו כדי לחקור ובכך לפתוח חזית כפי שנעשה בתצהירים לגבי מה נעשה בחוף דוגה וצאלון". במענה לכך הפנו המבקשים את בית המשפט המחוזי לפסקה 37 לכתב ההגנה, וטענו כי נוכח האמור שם, אין מדובר בהרחבת חזית. בו ביום ניתנה החלטה, בגדרה התקבלה טענת המשיבה להרחבת חזית, ונקבע כי אין בה בפסקה 37 "מילה וחצי מילה, וודאי שלא טענה, שלפיה הופלו הנתבעים [המבקשים – נ' ס'] ביחס לחופים אחרים".

6. בדיון שהתקיים ביום 22.10.2017 ביקשו המבקשים להעיד את משה ואת רוטר. ב"כ המשיבה התנגד לכך על אתר, וטען כי העדתם של השניים לגבי התנהלות המשיבה מולם, נאסרה בהחלטה מיום 17.10.2017. מנגד, טענו המבקשים כי אין בכוונתם לטעון להפליה, אלא רק להוכיח, באמצעות עדויותיהם של משה ושל רוטר, את מניעיה של המשיבה בהגשת התביעה דנן – הכל בהתאם לאמור בפסקה 37 לכתב ההגנה. אף על-פי כן, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה, וקבע כי "טענות הנוגעות להתנהלות המינהל מול חופים אחרים מצפון ומדרום לא הועלו כלל בכתב ההגנה ועל כן, התובעת לא יכלה להיערך למחלוקת זו מבעוד מועד ולהכליל עובדות מטעמה הסותרות את טענות הנתבעים, במסגרת תצהירי העדות הראשית שלה".

7. ביום 24.10.2017 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון כתב ההגנה, כך שיכתב בו כי התנהלותה של המשיבה מול המחזיקים בחוף צאלון ובחוף דוגה מהווה ראיה לאמור בפסקה 37, וכי המשיבה נהגה בחוסר תום לב, והפרה את חובתה לפעול בהגינות ובאופן שוויוני. ביום 26.10.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לתיקון כתב ההגנה, וקבע כי הוגשה בשיהוי, כי המבקשים לא הצביעו על טעם מיוחד לקבלתה לאחר תום קדם-המשפט (תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)), וכי תיקון כתב ההגנה בשלב מתקדם שכזה יסרבל עד מאד את ההליך המשפטי. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר חתום ומאומת כדין, וכי לא צורפו אליה ההסכמים שנחתמו עם המחזיקים בחופים סמוכים או תצהירים מטעמם.

עיקרי טענות הצדדים