דובדבני נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 18.2.2013. הוועדה קבעה את נכותו של המערער על 20% נכות זמנית בגין הפרעת קשב וריכוז.

טענות הצדדים

2.טענתו המרכזית של המערער היא לעניין קביעת הוועדה את נכותו בגין הפרעת קשב וריכוז כנכות זמנית, הגם שהמערער סובל מהפרעה זו מילדות והוא ימשיך לסבול מהפרעה זו כל ימי חייו ומדובר במצב קבוע. לפיכך טוען המערער שעליו להיות מוכר כבעל נכות צמיתה.

3.לאור האמור מבקש המערער שהערעור יתקבל ושהענין יוחזר לועדה על מנת שתשקול הענקת נכות צמיתה בגין הפרעת קשב וריכוז.

4.לטענת המשיב לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. הוועדה שמעה תלונותיו של המערער ובדקה אותו. מדובר בבחור צעיר שהועדה התרשמה כי לאורך כל הדרך ובמשך השנים קיבל תמיכה בלימודים, השקיע בצבא ושירת ועבר קורס חובשים ובעל מוטיבציה גבוהה ובחרה לקבוע נכותו כנכות זמנית ואף הפנתה אותו לשיקום לקבלת ייעוץ והדרכה. נכויות זמניות הן אינן נושא בערעור והסמכות היא בידי הועדה לקבוע נכות זמנית לתקופות מסויימות כמו שהיא עושה במקרה זה .

5.לפיכך, טענות המערער יוצאות כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה ואינם מצביעות על פגם משפטי ויש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

6.אקדים ואציין כי דין הערעור להדיחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

7.הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

8.אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).

9.בענייננו, טענות המערער מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. עפ"י ההלכה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע מאחר וזהו תפקיד הועדה.

10.מעיון בפרוטוקול עולה כי העובדה שהמערער סובל מהפרעת קשב וריכוז מילדות אינה שנוייה במחלוקת והוועדה אף מעניקה למערער נכות בשיעור 20% בגין הפרעה זו. ואולם, הוועדה בדעה שנכותו של המערער בגין הליקוי היא נכות זמנית ומדובר בקביעה רפואית שאין לבית הדין סמכות להתערב בה. בנוסף יובהר, כי בית הדין יכול להבין את הלך רוח הוועדה, שכן הוועדה מציינת שמדובר בבחור בעל מוטיווציה גבוהה אשר משקיע בשיפור היכולת התפקודית שלו ומשכך ברור שהיא רואה צפי לשיפור במצבו של הבמערער ומכאן ברור מדוע ראתה לנכון לקבוע את נכותו כזמנית.

11.בסיכומו של דבר, הוועדה מעריכה עפ"י שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה את אחוזי הנכות שיש ליתן למערער ומדובר בקביעה רפואית גרידא. אזכיר, בהקשר זה, כי קביעת שיעור אחוזי הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים, הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

12.לנוכח כל האמור לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בפעולת הוועדה המחייבת התערבותו של ביה"ד.

המערער רשאי לפנות למחלקת השיקום לקבלת ייעוץ והדרכה (כפי שנכתב בפרוטוקול הוועדה) וכמובן שיוזמן בתום תקופת הזמניות לעמוד שוב בפני ועדה רפואית אשר תשקול, מן הסתם, את נכותו בגין הליקוי ממנו הוא סובל.

סוף דבר:

13.(א)הערעור נדחה.

(ב)כמקובל בהליכים שעניינם בטחון סוציאלי – אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 30 יום.