דואני נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק). העוררת, גב' דואני יוליה, נולדה ב- 1932 בעיר מצראתה בלוב, ולהלן גרסתה על הקורות אותה בתקופת המלחמה.

תמצית ההצהרה שניתנה כתמיכה לתביעה:

בית המשפחה נהרס בהפצצות ועם כניסת הגרמנים למצראתה הם גירשו מהעיר את היהודים וביניהם משפחת העוררת.

לאבי העוררת היתה חנות והגרמנים לקחו תכולתה והיכו את האב.

לדברי העוררת, אחות גדולה ממנה היתה בחנות בזמן שהגרמנים נכנסו והם דרכו לה בכוונה על הרגל, פצעו אותה, הפצע לא נרפא ולימים כרתו לאחותה את הרגל כתוצאה מאירוע זה.

העוררת מתארת את התנאים הקשים בהם נאלצו לחיות אחרי שעזבו את ביתם.

ההצהרה ניתנה בשנת 2001 ועד למועד מסירת העדות בפני הוועדה חלפו שנים ארוכות וגרסת העוררת שונתה במספר נקודות ובעיקר באלה: המשפחה לא גורשה ממצראתה אלא ברחה לכפר יידר לאחר שהאב הוכה והאחות נפגעה ע"י הגרמנים; הבית נהרס לאחר האירועים הנ"ל, דהיינו רק כשחזרו לעיר אחרי עזיבת הגרמנים, הוברר להם שהבית נהרס.

מטעם העוררת העידה האחות הנזכרת לעיל, גב' ביה דואני, המבוגרת מהעוררת בשנתיים.

לדברי העדה המשפחה לא גורשה ע"י הגרמנים אלא ברחה מפניהם. היא סיפרה שחיילים גרמנים דרכו עליה או דחפו אותה אך לא זכרה אם זה היה בחנות או בבית. לדברי האחיות החנות והבית היו סמוכים.

הוצג בפנינו התיק של דואני אצל המשיבה. גם היא הגישה תביעה אך מהתיק עולה כי לאחר שנדרשה ב- 2003 להמציא מסמכים רפואיים ותצהירים של עדים, זנחה את תביעתה.

גם עדה זו סיפרה בהצהרה שמסרה בתמיכה לתביעתה כי המשפחה גורשה ע"י הגרמנים ממצראתה לאותו כפר שציינה אחותה. עוד אמרה כי בית המשפחה נהרס בהפצצות והם נאלצו לשכור לעצמם חדר ורק בהמשך נבזזה החנות, פגעו ברגלה ולאחר כל אלה גרשו אותם.

העדה לא הזכירה בהצהרה ובעדות כי אביה הוכה ע"י חיילים גרמנים כפי שטוענת העוררת.

דיון

א. האחיות מתכחשות בעדויותיהן לאמור בהצהרותיהן כי גורשו ממצראתה. העוררת, ובא כוחה בסיכומיו, אימצו את גרסת הבריחה ועו"ד ידיד הוסיף כי ידוע שמצראתה היתה מקום מפלט אליו ברחו יהודים רבים, אך לשיטתו משפחת העוררת ברחה משם בגלל האלימות שננקטה כלפיהם.

ב. לעניין האלימות:

האחות, שהיתה לדבריה יחד עם האב בזמן שחיילים גרמנים בזזו את הסחורה מהחנות, לא הזכירה כלל כי האב הוכה באותו מעמד. העוררת עצמה לא נכחה בעת שזה קרה ולא מסרה כל תיאור לפיו ראתה סימני מכות על האב. אין חולק כי העוררת לא היתה עדה גם לאלימות כגרסת האחות.

ג. שתי האחיות עשו מאמץ לשכנע כי ביתן נהרס רק לאחר שברחו ממצראתה (עמ' 2 ש' 20 ועמ' 3 ש' 25) וכן התכחשו לגרסת הגירוש מהעיר שמסרו שתיהן בתחילה.

ד. לאור שינויי הגרסה המהותיים והמגמתיים של שתי העדות לא ניתן לתת אמון בדבריהן על סיבת הבריחה. זאת ועוד, לפי הידע ההיסטורי (ראה ספר קהילות לוב- תוניסיה, הוצאת יד ושם עמ' 178) יהודי מצראתה עזבו את העיר בשל ההפצצות הקשות עליה.

לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערר.