דואני יוסף נ' אילמו עבודות שיש בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. המחלוקת על החבות ועל הנזק.

רקע

1. התובע יליד 1.5.42 ובעל ניסיון של כ – 30 שנה בעבודות שיש. בשנת 1999 החל לעבוד אצל הנתבעת 1 שהינה בעלים של מפעל לעבודות שיש [להלן – "המפעל"]. הנתבעת 1, שתכונה – "הנתבעת", מבוטחת אצל נתבעת 2 בפוליסת חבות מעבידים תקפה ומכסה. במסגרת תפקידו היה עליו לחתוך לוחות שיש [להלן – "לוחות"]. ביום 12.8.02 נדרש לחתוך לוחות שהיו מונחים בערימה בחצר המפעל. שניים מהלוחות, במידות משוערות של 250 X 130 ס"מ ובעובי של 2 ס"מ [כך לפי דו"ח חוקר מטעם משרד העבודה והרווחה] הורמו באמצעות מנוף עליו יורחב בהמשך [להלן – "המנוף"]. לפתע ובעודו עומד בצד הלוחות, הם נשמטו מהמנוף, נפלו ופגעו בין היתר בכתפו השמאלית של התובע [להלן – "התאונה"].

2. התובע פינה את עצמו עצמאית לבית חולים אסף הרופא. משלא נמצאו שברים בבדיקת רנטגן, שוחרר לביתו עם המלצה למעקב אורטופדי. התובע סבל והתלונן על כאבים חזקים באזור הכתף. בדיקת אולטרה סאונד מ – 11.9.02 הדגימה קרע גדול בגידים המסובבים של הכתף. אורטופד מומחה מצא מגבלות בהרמת היד, בסיבובי כתף, קושי לגב ודלדול ניכר של השרירים באזור הגידים המסובבים. על כן הפנה אותו לבדיקה ולניתוח בבית החולים. ביום 8.1.03 אושפז התובע למשך 4 ימים במהלכם נותח לתיקון הקרע. על אף זאת, חזר הקרע והופיע. התובע אושפז ב – 26.7.04 למשך 3 ימים במהלכם חזרו על הניתוח. לאחר שחרורו טופל תקופה ארוכה באמצעות פיזיותראפיה.

3. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, בתקופת אי כושר מלא של 3 חודשים עבורה שילם לו דמי פגיעה. לאחר מכן הכיר בנכות זמנית מלאה עד כולל 31.7.05. בתקופה זו אף הכיר בתובע כ"נכה נזקק". סה"כ הכיר המל"ל באובדן כושר עבודה מלא לתקופה של כ – 3 שנים מיום התאונה. מיום 31.7.05 [צ"ל – 30.7.05] קבע המל"ל נכות צמיתה של 15% והפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 עד לשיעור נכות של 19% [להלן – "קביעות המל"ל" ו "התקנות"]. בהתאם שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה, תגמולים עבור נכות זמנית ומענק נכות צמיתה.

4. במהלך תקופת אי הכושר הוציאה הנתבעת מכתב לקרן כלשהי ואשר אפשר לתובע למשוך מהקרן כספי פיצויים [להלן – "מכתב הפסקת עבודה"]. התובע לא שב לעבודה אצל הנתבעת ולא שב לעבוד בתחום השיש בכלל. בהפניית מחלקת השיקום במל"ל, עבד כחודשיים, בין ספטמבר לנובמבר 2005, כפועל ייצור במפעל שנאים של חברת טכנו טראנס. הוא פוטר תוך ציון המוטיבציה אך עקב מגבלה רפואית והספק מתחת לנורמה. בדצמבר 2005 החל התובע לעבוד כמנהל מחסן בחברת טרפיטק. בפברואר 2009 שוב פוטר. בסוף אפריל 2009 החל התובע לעבוד בשלג מחסן ברזל בע"מ ובה עבד, ככל המוכח על פי תלושי שכר, עד כולל יולי 2009.

5. התובע, אלמן, התגורר ומתגורר עם בתו, חולת נפש בת 24 עם עבר של אשפוזים.

המחלוקות

6. אין חולק על עצם קרות התאונה ועל פגיעת התובע. המחלוקות העובדתיות סבות על זהותו של מפעיל המנוף, כמות הלוחות שניתן היה להרים באמצעותו, תקינותו והגורמים לנפילת הלוחות.

7. אין חולק על חובות זהירות וחובות חקוקות החלות על הנתבעת ביחסיה עם התובע. המחלוקות העובדתיות סבות על מידת הקיום שלה את החובות הללו במישור הקונקרטי, לרבות באשר לנקיטה בכל האמצעים הסבירים לשם מניעת התאונה.

8. מחלוקות נוספות עוסקות בשאלת הנזק.

מצבת הראיות

9. התובע העיד כעד יחיד מטעמו. ככזו, כפופה עדותו להחמרות בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971. מטעם הנתבעת העידו שני האחים המנהלים אותה, אילן ומשה סולומון, הפועל בוריס מולוקנדוב והמהנדס שניאור בלושטיין. בלושטיין הינו בודק מוסמך ומורשה של מכונות הרמה ומסר לנתבעת חוות דעת מומחה לגבי תקינות המנוף, כללי הבטיחות הנדרשים להפעלתו ומסקנתו כי המנוף אינו הגורם לתאונה. במהלך המשפט התברר כי בלושטיין הינו אף הבודק השגרתי של המנוף, לפני ואחרי התאונה. עדותו בעניינים אלה הינה עדות עד רגיל. הצדדים הגישו מוצגים שונים.

10. שני הצדדים הגישו חוות דעת אורטופדים מומחים. ד"ר לאנה מטעם התובע העמיד את נכותו הצמיתה על 25% והמליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות. פרופ' נרובאי מטעם הנתבעת העמיד את נכותו זו על 10% ללא הפעלת תקנה 15. לאור המחלוקות מינה בית המשפט את פרופ' בלנקשטיין כמומחה מטעמו [להלן – "המומחה"]. המומחה בדק את התובע ואת החומר הרפואי, קבע נכויות זמניות והעמיד את נכותו הצמיתה על 15% לפי סעיף 41 [4] [ב] לתקנות. כן השיב לשאלות הבהרה של התובע. שלושת חוות הדעת הוגשו ללא חקירה.

דיון

שאלת החבות

המנוף והצבת

11. כל האמור בפרק זה מבוסס על חוות דעתו ועל עדותו של מהנדס בלושטיין במהלך הדיון הגיש רישומים שהכין לעצמו ולא נכללו בחוות דעתו [ת/3]. המנוף עצמו מתוצרת "מולרם" מופעל בכוח חשמלי ובאמצעות שלט ידני המצוי בידי המפעיל. המנוף בנוי על עגורן זרוע סיבובי, ומותקנת עליו כננת חשמלית. לקצה הכננת מחובר אנקול עליו תלוי אלמנט בעל צלעות מוברגות. האלמנט מתפצל בקצהו לשתי זרועות. לקצה של כל אחת מהן מחוברת ומוברגת מעין "כף". כל אחת משתי הכפות מורכבת מלוח וממשטח גומי [להלן – "הצבת" ו – "גומיות"]. הצבת עצמה מיוצרת במפעל מסגרת בחולון. חלקי כל אחת מכפות הצבת מחוברים בינם לבין עצמם ואל קצה כל זרוע באמצעות ברגים. הרמת הלוח מתבצעת בשלבים. בשלב ראשון, הוא שלב ההכנה, הצבת "פתוחה", הכפות מופרדות זו מזו וצלעות האלמנט מקופלות ומכווצות יחסית כלפי מעלה. בשלב שני מחדירים אל בין הכפות את חלקו העליון של הלוח ומצמידים את כפות הצבת משני צידיו. הצבת "סגורה". ואז ניתן להתחיל את השלב השלישי. המנוף מעביר כוח חשמלי אל הצבת, זו תופסת את הלוח ומתחיל תהליך ההרמה עצמו. כתוצאה ממשקל הלוח, מכוח הכבידה ומתכונות הצבת, נמתחות זרועות האלמנט כלפי מעלה, הצבת מתהדקת על הלוח ולופתת אותו, מפעילה לחץ וכך מתאפשרת ההרמה. ככל שעולה משקל הלוח, עולה עוצמת ההתהדקות של הצבת. המנוף מסוגל להרים ולשאת בעומס משקל של כ – 500 ק"ג ולהרים שני לוחות במשקל זה. בבדיקותיו השנתיות אף ראה זאת [עמ' 26].

12. האמור בפרק זה מבוסס בעיקרו על עדות התובע ובעיקר על עדות בוריס שאינן מגלות סתירות בנושא זה. המנוף מופעל באמצעות שני פועלים. אחד מחזיק ביד אחת את השלט המזרים חשמל למנוף. השני מחדיר את הלוח אל בין כפות הצבת ומצמידן אליו. כשמתחילה פעולת ההרמה "מתפזרים לצדדים", כל אחד מהם מתמקם בצד נגדי של הלוח, כשהמרחק בינים במצב של לוח באורך 2 מטרים, הוא כמטר אחד. הלוח מורם לגובה של כ – 10 ס"מ וכל אחד יכול, בין ישירות ובין באמצעות מקל, לכוון את הלוח אל יעדו במישורים ביחס לציר הגובה Y. הפועל השולט על השלט הוא "המפעיל". ידו האחת אוחזת בשלט ומפעילה אותו וידו השנייה אוחזת בלוח ומסייעת לכוון אותו. בזמן זה אוחז הפועל השני את הלוח בשתי ידיו ומבצע את עיקר פעולת הכיוון. תפקידו של הפועל השני הוא לסייע למפעיל. כפי שהסביר מהנדס בלושטיין, די בפועל אחד על מנת לכוון את הלוח אך כדי לבצע את הפעולה המלאה כולל ההרמה נדרשים שני אנשים:"אחד מרים ומפעיל את המנוף והשני מכוון את הלוח" [עמ' 34 למטה].