רע"א
בית המשפט העליון ירושלים
|
2816-17
10/05/2017
|
בפני המשנה לנשיאה:
א' רובינשטיין
|
- נגד - |
המבקש:
אבירם דהרי
|
המשיב:
שי לוי
|
החלטה |
א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד), מיום 26.2.2017, ברת"ק 34076-01-17, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות בקרית גת (סגן הנשיאה א' אדם), מיום 11.1.2017 בת"א 36920-11-12. עניינה של הבקשה – תביעת לשון הרע בגין אמירה בכתבה שפרסם המשיב.
רקע
ב. המבקש הוא ראש העיר קריית גת. המשיב הוא עיתונאי בעיתון "ידיעות דרום", שפרסם כתבה לרגל 13 שנים לכהונת המבקש. בכתבה צוין כי המבקש זוכה לפופולריות וכי יזכה, ככל הנראה גם בבחירות הבאות; אך עיקר הכתבה סיקור היבטים לא חיוביים של תפקוד העיריה בראשות המבקש. המבקש הגיש תביעה כספית נגד המשיב בסך 33,000 ש"ח – הסכום המירבי בתביעות קטנות – בגין פגיעה בשמו הטוב, על יסוד אמירה בכתבה, בעניין ירידה במספר הזכאים לתעודת בגרות בעיר בשנה מסוימת, ואין חולק כי פרט זה היה שגוי. נטען, כי הטענה כוזבת ועולה כדי לשון הרע, וגם כי המשיב נהג בחוסר תום לב בכך שלא מסר שעבד בעבר במערכת העירונית וכי עבודתו בה הופסקה. כן נטען, כי לא נתבקשה תגובה בטרם הפרסום.
פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות
ג. בית המשפט לתביעות קטנות (סגן הנשיאה א' אדם) דחה את התביעה. נפסק, כי התנהלות המבקש, שהגיש שלוש תביעות נפרדות בגין אותה כתבה, מהוה שימוש לרעה בהליכי משפט; בית המשפט הציע לאחד את התביעות, אך המבקש עמד על זכותו לנהל שלושה הליכים. בית המשפט קבע, כי פרטי לשון הרע השונים המופיעים בפרסום מקימים אמנם ראשי נזק שונים, אך אינם מקימים עוולות שונות. נקבע איפוא כי הגשת שלוש תביעות נפרדות בגין אותו פרסום היתה שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת, תוך גרימת הוצאות מיותרות למשיב והוצאות מיותרות למערכת המשפט. הרושם הוא, כך נאמר, כי המבקש נוקט במודע בדרך של הגשת "תביעות השתקה" נגד עיתונאים; הובעה תמיהה מדוע התביעה הוגשה נגד העיתונאי אישית ולא נגד העיתון עצמו. נפסק, כי שילוב שלוש תביעות – אישיות – בסכומים גבוהים, נועד להרתיע עיתונאים.
ד. גם לגופו של עניין נדחתה התביעה. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, לא היה מקום לגילוי נאות במסגרת הכתבה באשר לעבודה קודמת ברשות המקומית. נאמר, כי האמירה עצמה אינה מהוה לשון הרע, בין היתר, שכן מדובר בפרט שגוי אחד מתוך כתבה שלמה. צוין, כי לפי נתוני משרד החינוך שהגיש המבקש, אכן נפלה שגיאה בכתבה בנוגע למספר הזכאים לתעודת בגרות. אולם, לפי הנתונים, בתשע השנים הראשונות לכהונת המבקש היתה ירידה במספר מקבלי תעודת הבגרות, למעט בשנה אחת. בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב שלפיה אין הוא אחראי לשגיאה, שכן מסר נתונים נכונים אותם קיבל ממחלקת החינוך של העיריה, אך לאחר מכן נעשה בהם שינוי – בשלב ההגהה או העריכה; המשיב לא נחקר בחקירה נגדית ישירה על עניין זה. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי אפילו היתה מוגשת התביעה נגד העיתון עצמו, היתה נדחית בהגנת תום הלב. בית המשפט פסק עוד, כי המשיב יצא ידי חובתו כשפנה בבקשת תגובה לעיריה. בית המשפט קבע כי עומדת למשיב הגנת תום הלב, בהיות הפרסום "שקול וראוי", וממילא סביר. משכך, נדחתה התביעה. בית המשפט חייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח בשל השימוש לרעה בהליכי משפט, שנועד, ככל הנראה, להרתיע כלי תקשורת מהבעת ביקורת עליו.
על פסק הדין הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
החלטת בית המשפט המחוזי
ה. בית המשפט המחוזי (השופט א' אינפלד) דחה את הבקשה. נקבע, כי קשה לראות כיצד ניתן יהיה לקבל את הערעור לגופו של עניין, אם תינתן רשות ערעור. זאת, לאחר שבית המשפט לתביעות קטנות האמין לגרסתו של המשיב, שלפיה מסר את הכתבה ללא שגיאות, ואלה נפלו בשלב ההגהה או העריכה; משמע, המשיב עצמו לא פרסם את הנתון השגוי מושא התביעה, ובהעדר פרסום אין אחריות. בית המשפט הוסיף, כי השאלות המשפטיות שעלו בבקשה, ובהן גבולות תום הלב בפרסום, כיצד מקוימת החובה לבקש תגובה וחשיבותם של פרטים בכתבה אינן פשוטות, וכי אינו בטוח שתביעה מסוג זה מתאימה להידון בבית משפט לתביעות קטנות. מכל מקום, נוכח מורכבות הסוגיות, נקבע כי "בשום אופן לא ניתן לומר כי בהכרעת בית המשפט נפלה 'שגיאה בולטת' המצדיקה מתן רשות ערעור על פי ההלכות הקיימות".