החלטה
המבקשים בבש"א 18977/09 הם הנתבעים, העותרים לדחיית התביעה על הסף, בטענה שפסק דינה של כב' השופטת ריקי שמולביץ בבית משפט השלום ברחובות (ת"א 1638/06) מגבש מעשה בית דין (למרבה הצער, תוך כדי ניהול ההליך, נהרג הנתבע המנוח מר נתן שוקרי ז"ל בתאונת דרכים, וחליפיו הם יורשיו, גב' רות שוקרי, מר משה שוקרי ומר גיל בר-נתן).
במסגרת התביעה, עתרה התובעת לחייב את המבקשים בתשלום סכום של 2,652,873 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לה, בעקבות מצג כוזב נטען, באשר למצב רישיונות העסק של הנכס המושכר. על פי כתב התביעה, הנתבע-המנוח הוא בעל הנכס שהושכר לתובעת לצורך הקמה וניהול של מסעדה מסוימת לתקופה שבין המועדים 1/10/03 – 30/9/08.
התובעת טענה, כי במהלך הבדיקות שקדמו להתקשרות, פנו בעלי מניותיה לעיריית רחובות (שאף היא נתבעת בתיק) ושאלו את גב' גילה ניסן, מנהלת מחלקת רישוי עסקים, האם קיימת מגבלה כלשהי העשויה להשפיע על קבלת כל הרישיונות הדרושים לצורך ניהול מסעדה בנכס. לטענתה, בעלי מניותיה נענו בשלילה. תשובה דומה התקבלה גם מאת הנתבע-המנוח, אשר אף מסר להם עותקים מרישיונות עסק לניהול בית קפה או מסעדה, שניתן למסעדה שהתנהלה באותה העת בנכס (פלדיום גרדן קפה בע"מ).
על פי הנטען, ביום 24/9/03 נחתם בין התובעת לבין הנתבע-המנוח הסכם להשכרת הנכס לתקופה הנ"ל (כולל האופציות) לצורך ניהול מסעדה, ומייד לאחר מכן, החלה התובעת בשיפוץ הנכס, תוך השקעת סכומים ניכרים.
בחודש אוגוסט שנת 2004 הגישה התובעת בקשה למתן רישיון עסק בנכס, אך בחודש נובמבר שנת 2004 היא הופתעה לקבל מכתב מעיריית רחובות הדוחה את בקשתה למתן רישיון עסק בנכס, מאחר שקיימת חריגת בנייה בנכס, ולא ניתן היתר לשימוש חורג.
במהלך פגישות שקיימו נציגי התובעת עם נציגי עיריית רחובות, נאמר להם, כי קיימת חריגת בנייה מהותית בנכס, ולא ברור כיצד השוכר הקודם, פלדיום גרדן קפה בע"מ, קיבל רישיון עסק.
ביום 12/12/04 התקבל אצל נציג התובעת ובעל מניותיה, מר איגור דיאמנדי, כתב אישום בגין ניהול המסעדה בנכס ללא רישיון עסק. בעקבות כך, פנתה התובעת אל המנוח, אשר הבטיח להסדיר את נושא חריגות הבנייה לצורך קבלת רישיון עסק בנכס, אלא שהעניין לא הוסדר, והתובעת ובעלי מניותיה נוכחו כי המצגים שהוצגו בפניהם קודם לכן היו מצגי שווא.
לפיכך, ומאחר שעיריית רחובות סירבה לדחות את מועד הדיון בעניין כתב האישום, פנתה התובעת אל המנוח ביום 22/2/05 והודיעה לו כי בכוונתה לפנות את הנכס בימים הקרובים, טרם המועד שנקבע לדיון בכתב האישום (נספחים ט' ו-י' לכתב התביעה).
מסתבר, כי בשל הודעת פינוי זו, הגיש המנוח כנגד שלושת בעלי המניות של התובעת בקשה לביצוע שטר בסך 50,000 ₪, שנמסר לבעלי המניות, הערבים לחובותיה, כביטחון להתחייבויות התובעת מכוח חוזה השכירות (בעלי המניות הם מר איגור דיאמנדי, מר יוסף יונתן גור אריה ומר ארקדי ספקטור).
המנוח טען, כי התובעת פינתה את המושכר ביום 28/2/05, כשבעה חודשים לפני המועד שנקבע לסיום תקופת השכירות, מבלי ששילמו את דמי השכירות עד לתום תקופת החוזה, מבלי ששילמו ארנונה עירונית, ותוך שגרמו לנכס נזקים ניכרים.
שלושת בעלי המניות של התובעת הגישו התנגדות לביצוע שטר (נספח ב' לבקשה הנוכחית), והעניין הועבר לבית משפט השלום ברחובות.
התביעה התקבלה, בפסק דינה מיום 29/7/09 של כב' השופטת ריקי שמולביץ.
בפסק הדין נקבע, כי בעלי המניות לא הוכיחו את טענותיהם, שלפיהן המנוח הפר את הסכם השכירות, הציג בפניהם מצג שווא והסתיר את קיומה של חריגת בנייה מהותית שבגינה לא ניתן היה לקבל רישיון עסק עבור ניהול המסעדה (סעיף 7א' לפסק הדין). בהמשך, קבעה כב' השופטת שמולביץ, כי היא אינה מקבלת את גירסת ההגנה בדבר התחייבות המנוח להסדיר את חריגות הבנייה, וקבעה כי בפעולותיו בעניין נהג המנוח לפנים משורת הדין, ומתוך רצון לסייע לבעלי המניות של התובעת (סעיף יט(5) לפסק הדין)).
בעלי המניות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, שנדחה בפסק דינו מיום 6/1/10 של כב' השופט אילן שילה, בו נקבע כי קביעותיה של כב' השופטת שמולביץ הן קביעות שבעובדה ומהימנות, והן מעוגנות היטב בחומר הראיות.
בבקשה הנוכחית, מצביעים המבקשים על נקודות דימיון שונות בין ההליך הנוכחי לבין הליך ההתנגדות לביצוע שטר, שהתנהל בבית משפט השלום ברחובות, וטוענים כי מכוח זהות זו, מתגבש השתק פלוגתא כלפי ההליך הנוכחי.
המבקשים טוענים, כי תצהירי העדות הראשית שהגישו בעלי המניות של התובעת, דומים במהותם לתצהירי העדות הראשית שהוגשו בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, ובהליך הנוכחי, כמו בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, התבססו התובעת ובעלי מניותיה על חוות דעתו של רוה"ח יוסי אוזן.
לטענת המבקשים, כל פעילותה של התובעת הסתכמה בהפעלת המסעדה נשוא התביעה הנוכחית עבור בעלי המניות, ולמעשה, מרגע שהתובעת נטשה את הנכס, היא חדלה מפעילות.
בנוסף, טוענים המבקשים, כי קיימת זהות אינטרסים בין התובעת ובין בעלי המניות, ששניים מהם הם גם מנהליה, וכן קיימת זהות בין הפלוגתאות הרלוונטיות בשני ההליכים.
לפיכך, לטענתם, המסקנות העובדתיות הגלומות בפסק דינה של כב' השופטת שמולביץ (בסוגיית האחריות ובסוגיית הנזק), ישימות ורלוונטיות גם כלפי ההליך הנוכחי.