פסק דין
ביום 20.9.12 הגיש המבקש לבית המשפט בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "הבקשה לאישור"), בהתאם לסעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). התובענה הוגשה בגין תשלומי יתר שנגבו, לטענת המבקש, מהמבקש וחברי הקבוצה, ע''י המשיבה, בלא סמכות ובניגוד לחוק, במסגרת גביית הארנונה הכללית, על פי צו הארנונה של המשיבה, בדרך של:
א) חיוב בתשלום המכונה "אגרת אשפה", אך בפועל מהווה מס לכל דבר וענין וחלק בלתי נפרד מהארנונה הכללית.
ב) חיוב בארנונה עבור חלק ממ"ר של שטחי נכסים, כמ"ר שלם.
נטען כי כתוצאה מכך, חויבו המבקש ושאר חברי הקבוצה, בחיובי יתר המסתכמים, על פי אומדן המבקש, בסך כולל של 1,563,172 ₪ ב- 24 החודשים הקודמים להגשת הבקשה לאישור. מתוך הסכום האמור נטען כי הסכום של 344,140 ש"ח הינו בגין חיוב בארנונה על חלק ממ"ר כממ"ר שלם.
ביום 18.12.12 הגישה המשיבה הודעה על חדילה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק. בהודעתה מסרה המשיבה כי היא חדלה מגביית הסכומים נשוא הבקשה לאישור, במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק, מיום הגשת הבקשה לאישור, וזאת מבלי להודות בטענות המבקש ובנימוקים המצויינים בבקשה לאישור. כן הודיעה המשיבה כי תזכה את כלל בתי האב בתחומה בסכומים שנגבו מהם, כמצויין בבקשה לאישור מיום החדילה ועד לסוף שנת 2013. לפיכך, עתרה המשיבה לדחיית הבקשה לאישור.
נוכח הודעת המשיבה כי היא חדלה מהגבייה, על פי הוראת סעיף 9(ב) בחוק, הבקשה לאישור התובענה – נדחית.
לאחר הגשת הודעת החדילה, הגיש המבקש "בקשה לפסיקת גמול לתובע ושכ"ט לבאי כוחו" בהתאם לסעיפים 9, 22 ו-23 לחוק, בה עתר לפסיקת גמול בסך 30,000 ₪ עבורו ושכר טרחה בסך של 150,000 ₪ עבור בא כוחו.
לטענת המבקש, טרם הגשת הבקשה לאישור, פנה למשיבה בדרישה להשבת גביית היתר, אך לא נענה על ידה, וכי רק בעקבות הגשת הבקשה, חדלה המשיבה מהגבייה. לדברי המבקש, יש לראות בעצם הודעת החדילה משום הודאת המשיבה בצדקת הבקשה. המבקש הפנה לפסיקה ממנה ביקש ללמוד אודות גובה הגמול הראוי להיפסק לו ולבא כוחו. בין היתר טען המבקש, כי בין השיקולים אותם יש לשקול בעת פסיקת הגמול, קיים שיקול התשומה וכי בא כוחו השקיע שעות עבודה רבות בהכנת הבקשה, והמבקש נטל על עצמו סיכון כספי גדול במידה והבקשה לאישור היתה נדחית. עוד נטען כי התועלת הכספית אותה הפיקה הקבוצה הינה גבוהה, וכי ההליך נוהל בהגינות ובאופן מקצועי. המבקש אף טען כי יש לעודד הגשת תובענות ייצוגיות וייצור אפקט הרתעתי כלפי הרשויות, על מנת להבטיח הימנעות מגבייה המנוגדת לחוק.
לטענת המשיבה, המבקש ובא כוחו אינם זכאים לגמול כלשהו משהמבקש כלל לא היה רשאי להגיש תובענה ייצוגית בגין עיגול שטחים, שכן שטח בית מגוריו עוגל דווקא כלפי מטה. אשר לשכר הטרחה של ב"כ המבקש נטען כי אין לומר שטרח רבות בהגשת התובענה, מאחר והגיש תובענות דומות כנגד רשויות מקומיות אחרות. כן טענה המשיבה, כי הגשת התובענה לא לוותה בלקיחת סיכון כלל, סיכויי התביעה להתקבל היו נמוכים מאוד, התועלת שצמחה מהגשת התביעה היתה מזערית ביותר, וכי אין כל חשיבות ציבורית בהגשתה. לטענת המשיבה, היא מצוייה במצב של גרעון מצטבר ופסיקת גמול ושכר טרחה תפגע ברמת השירותים אותם היא מספקת לציבור. עוד נטען כי פסיקת הגמול מנוגדת לטובת הציבור, וכי יש לקחת בחשבון העובדה כי המשיבה החליטה להודיע על חדילה ובכך חסכה בזמנם של הצדדים ובית המשפט.
מעיון בפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים, ופסיקה אחרת בעניין פסיקת הוצאות בתובענות ייצוגיות, עולה כי בין השיקולים עליהם יש לתת את הדעת בקביעת גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו מצינו את האינטרס החברתי בעידוד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות על מנת להביא להפסקתם. יחד עם זאת, בבוא בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה יש לעשות זאת "בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת" (מתוך עעם 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל). כמו כן נפסק כי בעת פסיקת הגמול "ראוי להתייחס בהקשר זה להיקף הטרחה, הסיכון, התועלת, והחשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, ולצורך שכר הטרחה גם במורכבות ההליך, והאופן בו הוא נוהל בידי ב"כ המייצג"(שם).
לענייננו, אכן הגשת הבקשה על ידי המבקש גרמה למשיבה להפסיק הגבייה מושא הבקשה, ואולם עלה מתשובת המשיבה לבקשה לפסיקת הוצאות כי המשיבה נהגה בגביית ארנונה גם לעגל כלפי מטה כאשר היה מדובר בחלק מממ"ר. המבקש, כאמור, נמנה על אלה שלגביהם עיגלה המשיבה את הארנונה, לגבי חלקי ממ"ר כלפי מטה, ולכן לא יכל לייצג את חברי הקבוצה שלגביהם הוגשה הבקשה בסעיף ב.2 לבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
המשיבה אף טענה כי היוזמה להגשת הבקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית לא באה מהמבקש אלא מבאי כוחו, וכי למעשה המבקש הוא "איש קש" בידי עורך הדין המייצגים. הם יוזמי התביעה והם אדוני התביעה והבקשה האמתיים...". לא הוצג הסכם הטרחה בין המבקש לבאי כוחו, ולנוכח הנטען אין לדעת אם ועד כמה הסתכן המבקש בהגשת הבקשה והתובענה.
על אף האמור, לא מצאתי לשלול מהמבקש פסיקת גמול כבקשת המשיבה, ולפיכך, הנני פוסקת למבקש, בשים לב למכלול הטענות שהועלו, את הסכום של 8,000 ₪.
אשר לשכר טרחת ב"כ המבקש, בעניין זה יש לקחת בחשבון את טענת המשיבה כי הוגשו מספר תובענות ייצוגיות כנגד רשויות מקומיות אחרות שעניינן זהה או דומה לעניינה של התביעה הייצוגית בענייננו. עוד יש לקחת בחשבון את העובדה כי בטרם הוגשה התובענה הייצוגית שלח ב"כ המבקש למשיבה מכתב ביום 27.8.12 בו נטען כי המבקש מחויב ב"אגרת אשפה", וכי אגרה זו אינה "אלא תשלום ארנונה לכל דבר ועניין ולעיריית דימונה אין כל סמכות חוקית המתירה לה לגבותו ולפיכך מדובר בחיוב בלתי חוקי". בסיום המכתב נאמר "אודה על התייחסותכם לאמור לעיל, על מנת שמרשנו יוכל לשקול את צעדיו בהמשך ובכלל זה לפעול בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו בהקשר של גבייה בלתי חוקית זו על ידכם". לא נזכרה במכתב הטענה בדבר גביית ארנונה ביתר בשל עיגול חלקי ממ"ר כלפי מעלה.
הבקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית הוגשה ביום 20.9.12 כאשר ערב ראש השנה חל בשנת 2012 ביום 16.9.12, היינו שלא עמד לרשותה של המשיבה אף לא חודש ימים להתייחס למכתב ב"כ המבקש. כמו כן, לא הודע למשיבה כי בדעת המבקש להגיש תובענה ייצוגית.
לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות וטענות הצדדים לעניין שכר טרחת ב"כ המבקש, ומשלא מצאתי לאמץ את בקשת ב"כ המבקש לפסוק שכר טרחה של 5% "מסכום התעשרות המשיבה שלא כדין בארבע השנים האחרונות" או "ארבע השנים הבאות", הנני פוסקת לב"כ המבקש שכר טרחה בסכום של 70,000 ₪.
המזכירות מבקשת לשלוח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.