דהן נ' לביטוח בע"מ

פסק דין

1.בפני תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת – חברת הביטוח שביטחה בזמנים הרלוונטיים, רכב, אשר בינו לבין רכב התובע, ארעה ביום 19.10.11 תאונה.

אין חולק כי האחריות לתאונה חלה על נהגת הרכב שבוטח ע"י הנתבעת והנתבעת אף פיצתה את התובע על חלק מהנזקים שנגרמו לו, כתוצאה מהתאונה.

מחלוקת הצדדים מתייחסת לשני רכיבים בגינם סירבה הנתבעת לפצות את התובע – רכיב ירידת ערך, אשר ע"פ חוות הדעת שצרף התובע, עמד ע"ס של 1,227 ₪ וכן רכיב מע"מ בסך 598 ₪.

בנוסף תבע התובע הוצאות ועגמת נפש.

2.לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב המע"מ, שכן הודה כי לא תיקן את הרכב. לעניין ירידת ערך, הפנתה הנתבעת לתאונות קודמות שאירעו לרכב ובגינן כבר נגרמה לרכב ירידת ערך כדלקמן: בשנת 2002 ירידת ערך בשיעור 2% בגין פגיעה במוקד אחורי, בשנת 2009 ירידת ערך בשיעור 1.5% בגין פגיעה במוקד חזית. במהלך הדיון הזכיר נציג הנתבעת תאונה נוספת משנת 2008 ואולם הודה כי במסגרתה לא נגרם לרכב ירידת ערך.

עוד טענה הנתבעת, כי הערכת השמאי שצרף התובע נעשתה לפני תיקון הרכב ואף בשל כך לא ניתן לקבלה. במהלך הדיון הוסיף נציג הנתבעת כי המדובר ברכב ישן, ובשל כך התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ירידת ערך. כן נטען כי לא הוכחו ההוצאות הנתבעות.

דיון:

3.אני דוחה את טענת הנתבעת כאילו אם הרכב לא תוקן היא אינה מחויבת בתשלום המע"מ. בעניין זה אפנה לע"א 1772/99 זלוצין נ. דיור עולה בע"מ, פד"י נה (4) 203, שם קבע ביהמ"ש העליון כי תשלום המע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים ומשנקבע כי התובעים שם (בגין נזק לדירותיהם), זכאים לפיצוי כספי בגין עלות התיקונים, הם זכאים ממילא גם למע"מ: "...המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמותו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים".

לאור האמור, חייבת הנתבעת לפצות את התובע אף על רכיב המע"מ. המדובר בנזק קיים, וזאת גם אם בשלב זה לא מצא התובע לנכון לתקן את הרכב (ראה גם ת"ק (ק"ג) 18049-02-12, בנג'ו נ. ביטוח הכשרת הישוב).

לאור האמור ובהתאם להלכה כי התובע זכאי לפיצוי שישיב את המצב לקדמותו, בין אם תיקן הרכב ובין אם לאו, זכאי התובע לפיצוי גם בגין רכיב המע"מ, המהווה חלק בלתי נפרד מהנזקים.

4.לעניין ירידת ערך – בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי ירידת הערך שנקבעה גבוהה מידי, אם כי אינני סבורה שיש לשלול מהתובע פיצוי מסוים ברכיב זה.

מ-נ/1 עולה כי לרכב אירעו בעבר 2 תאונות בגינן נגרמה כבר בעבר ירידת ערך לרכב (בשנת 2002 ובשנת 2009). גם אם באחת התאונות נגרם נזק למוקד אחר מזה שנפגע בתאונה, אין ספק שהיה בכך כדי להשפיע על שווי הרכב ביחס אליו מחושבת ירידת הערך עתה.

דו"ח השמאי לא התייחס לתאונות קודמות בעת שקבע את שווי הרכב וסבורתני לפיכך, כי מן הראוי להפחית את שווי הרכב שנקבע בחוות הדעת. יחד עם זאת, הנתבעת לא הציגה חוות דעת שמאי, או אסמכתאות לשווי הכספי של ירידת הערך בתאונות הקודמות ולא הוכיחה מה ערך הרכב נכון למועד התאונה. לפיכך, אין אלא לבצע הפחתה מהסכום שנקבע ע"י שמאי התובע, על דרך ההערכה והאומדן.

בנוסף, אכן צודקת הנתבעת בטענתה כי אחד השיקולים החשובים לצורך קביעת שיעור ירידת ערך, הוא נושא התיקון שכן ירידת הערך נגזרת גם מטיב התיקון והשפעתו על הרכב. יחד עם זאת, שמאי התובע היה מודע לעניין בחוות דעתו וציין מפורשות כי הערכתו ניתנת לפני התיקון. בנוסף השמאי מצא לנכון להוסיף הערה על פיה קיים סיכוי שהתיקונים אף יגדילו את סכום הנזק (וכתוצאה מכך את ירידת הערך): "במהלך התיקונים עלולים להתגלות נזקים נוספים, אשר יעלו את גובה הנזק הסופי".

לאור האמור, אף שאינני מקבלת את מלוא ירידת הערך שנתבעה, אני סבורה כי התובע הציג בסיס מספיק לכך שכתוצאה מהתאונה נפגע הרכב ובהתאם לדו"ח השמאי, המדובר בפגיעה שהשפיעה על ערכו.

לפיכך, זכאי התובע לפיצוי ברכיב זה, לפחות על דרך האומדן ובנסיבות שפורטו, ועל דרך ההערכה, אני מעמידה את סכום הפיצוי הראוי לירידת ערך בסך של 700 ₪.

5.לעניין הוצאות התובע – בהתייחס לקבלה על תשלום הדלק (הוצאות הנסיעה לדיון) והפסד שעות עבודה בגין הצורך להתייצב לדיון (שעות עבודה ולא יום עבודה שכן ע"פ האישורים שצרף התובע, שעות עבודתו אינן רק בבוקר) ובתוספת אגרת ביהמ"ש, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 350 ₪.

לא מצאתי כי בנסיבות בהן מדובר בסכסוך כספי ובמחלוקת משפטית כגון דא, קיימת הצדקה לפיצוי בגין עגמת נפש.

6.לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של (700 + 598) = 1,298 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 350 ₪.