דהן נ' זינגר

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות למתן פסיקתה של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת ערקובי), מיום 21.4.10 ומיום 29.4.10. בקשת רשות הערעור מוגשת גם על החלטת בית משפט קמא מיום 12.5.10 שדחתה את בקשת המבקשת לביטול ההחלטות הראשונות.

הפסיקתות ניתנו בעקבות פסק דין מיום 8.3.10, שנתן תוקף להסכם פשרה שבין הצדדים, במסגרת תביעה לתשלום שכר טרחה שהגיש המשיב נגד המבקשת, בבית משפט קמא (להלן: "פסק הדין"). התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ולפיו נתבעה המבקשת לשלם למשיב סך 151,000 ₪ בקשר לשירותים משפטיים שניתנו לה על ידו. הפשרה הושגה לאחר חקירת המבקשת על בקשת הרשות להתגונן וסיכומי הצדדים.

בהתאם לפסק הדין, חויבה המבקשת לשלם את מלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשתה ובנוסף אגרת משפט ושכ"ט עורך דין. עוד נקבע כי באם המבקשת תשלם למשיב סך של 80,000 ₪, ב-4 תשלומים החל מיום 1.4.10, ייחשב פסק הדין כמסולק, וכי איחור של עד 3 ימים בתשלום, לא ייחשב הפרה (להלן: "הסכום המופחת"). הסכמת הצדדים קיבלה כאמור תוקף של פסק דין.

המבקשת לא שילמה את התשלום הראשון במועדו, ולפיכך הגיש המשיב ביום 11.4.10 בקשה למתן פסיקתה ובה עתר כי בית המשפט קמא יורה כי על המבקשת לשלם את מלוא סכום התביעה וכקבוע בפסק הדין. ביום 21.4.10 נעתר בית המשפט לבקשה תוך שציין כי אינו קובע כל עמדה או ממצא באשר לטענות לעניין הפרת הסכם הפשרה (להלן: "הפסיקתא הראשונה").

בהמשך הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין נוספת אשר במסגרתה התבקש בית המשפט להורות כי לחיוב ייווספו הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בהתאם לתעריף שכר הטרחה המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין. בית המשפט נעתר ביום 29.4.10 לבקשה והורה "כמבוקש" (להלן: "הפסיקתא השנייה"). המשיב נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת על יסוד הפסיקתות. לאחר קבלת האזהרה לביצוע פסק דין, הזדרזה המבקשת והגישה לבית משפט קמא ביום 6.5.10 בקשה לביטול הפסיקתות. הבקשה נדחתה ביום 12.5.10, ללא דיון. בהחלטה נקבע כי אין לבית המשפט סמכות להידרש לבקשה, שכן בית המשפט סיים את מלאכתו. יצויין כי גם בהחלטה מיום 6.5.10, נקבע שאין באלה כדי לקבוע האם הפשרה שביסוד פסק הדין הופרה, ובאופן המקנה למשיב את הזכות לקבל את מלוא סכום פסק הדין, שכן עניין זה מסור לראש ההוצאה לפועל, ככל שתוגש בקשה בעניין.

המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בכל אלה:

היה על בית המשפט להעביר את הבקשות למתן הפסיקתות לתגובתה, וכמתחייב על פי דין, ולא להכריע בהן ללא תגובה ודיון, במיוחד שאין לבית המשפט ידיעה האם אכן זכאי המשיב למתן פסיקתה בנוסח המבוקש על ידו. לעמדת המבקשת פסיקתה אמורה לשקף את פסק דין אך אלו שיצאו תחת ידו של בית המשפט, אינן עונות על הגדרה זו. המבקשת טוענת כי הפסיקתות התבססו על חוסר תום ליבו של המשיב והטעיה מצידו כאילו הוא זכאי למלוא סכום פסק הדין. המבקשת טוענת כי היה על המשיב להתריע בפניה על אי ביצוע התשלום הראשון, בטרם עתר למתן הפסיקתה. עוד נטען כי היה על בית המשפט לקיים דיון גם בבקשה שהגישה לביטול הפסיקתות. המבקשת מדגישה את הפער הניכר שבין הסכומים שבפסק הדין, קרי סכום פסק הדין לעומת הסכום המופחת, אם ישולם במועדים ובתשלומים שנקבעו.

המשיב טוען כי אין חולק שהמבקשת לא עמדה בביצוע הוראות פסק הדין המאפשרות לה לשלם סכום מופחת, ומשכך, חובתה לשלם את מלוא פסק הדין. עוד נטען כי הוא לא חש לבית המשפט מיד עם אי ביצוע התשלום, אלא המתין עד לאחר חלוף חג הפסח. זאת ועוד, נטען כי בית משפט קמא לא הכריע באשר להפרת הסכם הפשרה, ומשכך הפסיקתה הראשונה רק משקפת את שנקבע בפסק הדין. לעמדת המשיב, מהווה הבקשה ערעור על פסק הדין שבפשרה ומשכך לא היה מקום להגיש בקשת רשות הערעור.

זימנתי דיון היום במעמד הצדדים, בין היתר על מנת לברר מה מנע מהמבקשת לגוף הדברים, לשלם את הסכום המופחת במועד. לעמדת ב"כ המבקשת, אין רלבנטיות לשאלה האמורה לצורך בקשת רשות הערעור, שכן די בכך ששגה בית משפט קמא עת אישר את הפסיקתות מהטעמים שבדבריו. בפועל, לא ניתן טעם ענייני לכך שהמבקשת לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסק הדין, המזכים אותה לשלם תשלום מופחת.

פסיקתה לפי תקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מורה:

"על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה אחרת שניתנו בעניין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט"

פסק הדין הינו ברור, מובן, חד משמעי, יש בו כל הפרטים הדרושים לביצוע פסק הדין, ומשכך סבורני שלא היה מקום שהמשיב יידרש לבקשה למתן פסיקתה. אציין כי הפסיקתה הראשונה לוקה בכך שהיא משקפת רק חלק מפסק הדין, מחמת שאין בה את ההוראות ביחס לתשלום הסכום המופחת.

אדגיש כי לא הייתה כל מניעה לפני המשיב להגיש את פסק הדין כמות שהוא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ועל מלוא הסכום. ככל שכך היה, לא היתה מניעה לפני המבקשת להעלות את טענותיה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, שכן מדובר באירוע שלאחר פסק הדין, ומשעה שתמה מלאכתו של בית המשפט. הקביעה בפסיקתה הראשונה, מתייחסת לאירועים שלאחר פסק הדין ואלה כידוע מסורים לראש ההוצאה לפועל כסמכותו לפי סעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז -1977, וההלכה הפסוקה בעניין.

לפיכך, נכון היה עושה בית משפט קמא לו היה דוחה את הבקשה למתן פסיקתה ומפנה את המשיב להליכי הוצאה לפועל. למצער, משמצא בית המשפט כי יש מקום לדון בבקשת הפסיקתה, שומה היה עליו לבקש את עמדת המבקשת, בטרם עשה כן. ניתן להעלות על הדעת, ושלא כבמקרה שלפניי, שבפי נתבע טענות מוצדקות בעטיין הוא זכאי לשלם את הסכום המופחת, ולכן שומה על בית המשפט לשומעו בטרם יחתום על הפסיקתה.

עם זאת, ושלא מטעמיי בית משפט קמא, ולאחר שביררתי את הטענות לגופן, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה.

כאמור, הוברר בדיון שאין בידי המבקשת הסבר מדוע לא שילמה את הסכומים שביסוד פסק הדין המזכים אותה לתשלם הסכום המופחת, ומשכך זכאי המשיב לקבלת מלוא סכום פסק הדין. אם היה ממש בטענות המבקשת, לא מן הנמנע שהפסיקתות היו מבוטלות והטענות היות מתבררות לפני הערכאה המתאימה. דא עקא, מאחר ובחנתי את טענות המבקשת לגופן, והואיל וראיתי שאין ממש בהן, לא ראיתי טעם לעשות כן.

נתתי דעתי לטענת ב"כ המבקשת כי היה על המשיב להתרות במבקשת מראש, ובטרם נקט בבקשה למתן פסיקתה, על כך שאינה משלמת את התשלום הראשון ממניין ארבעת התשלומים המזכים אותה בתשלום הסכום המופחת. לטעמי, אין ולא הייתה חובה על המשיב בנסיבות העניין להקדים פניה למבקשת ולהתרות בה שאם לא תעמוד בתשלומים, היא תחויב במלוא סכום פסק הדין. פסק הדין הינו כאמור ברור ומובן וביצוע התשלומים על פיו אינו דרוש בירור. לא כל שכן, חלף זמן לא רב מאז מתן פסק הדין ביום 8.3.10 ועד למועד של התשלום הראשון שעל המבקשת לשלם ביום 1.4.10. יתרה מכך, המבקשת לא עתרה להאריך את המועד לביצוע התשלום ואף אין באמתחתה כל הסבר מדוע נבצר היה ממנה לשלם את התשלום במועד. בפסק הדין אף נקבעה תקופת "חסד" לפיה, איחור בן שלושה ימים בביצוע התשלום, לא ייחשב הפרה השוללת מהמבקשת את הזכות לשלם את הסכום המופחת. כלומר, מראש ניתנה למבקשת אורכה לביצוע התשלום, אך היא לא השכילה לנצל את תקופת החסד ולא שילמה את התשלום גם בחלוף שבועות מהמועד שהיה קבוע לתשלומו. הוראות פסק הדין מזכות את המשיב לקבל את מלוא סכום פסק הדין, ככל שהמבקשת לא עומדת בתשלומים המופחתים ומשכך, אין רלבנטיות לטענות המבקשת לפיהן הייתה חובה על המשיב לשלוח אזהרה והודעת ביטול בטרם פניה לבית המשפט למתן הפסיקתה.

גם לא ראיתי לקבל את טענת המבקשת באשר לחוסר תום הלב בהתנהלות המשיב, שעה שלא שלח התראה. המשיב פעל לפי הוראות פסק הדין, כזכותו ואף לא אץ לבית המשפט מיד לאחר עבור המועד לתשלום, אלא המתין מספר ימים. לעומתו, המבקשת שכאמור לא נתנה טעם להימנעותה מלשלם את התשלומים במועד, "נזכרה" להגיש את הבקשה לביטול הפסיקתות, רק לאחר שקיבלה אזהרה לביצוע פסק הדין ובחלוף יותר מחודש מהמועד שהיה עליה לשלם את התשלום הראשון.

לא התעלמתי מהעובדה כי קיים פער ניכר בין מלוא סכום פסק הדין לבין הסכום המופחת, אך אלה שיקולים שעמדו לפני הצדדים בבית משפט קמא, עת הגיעו להסכם ביניהם, ואין מקום שבית משפט של ערעור יתערב באלה.