דהאמשה נ' סימן טוב

פסק דין

א. מבוא ועיקרי טענות הצדדים

מדובר בתביעה שטרית בסכום של 30,000 ₪ לגבי אי פירעון 4 שיקים שנמשכו על ידי הנתבע לטובת התובע כאשר כל אחד מהם הינו בסכום של 7,500 ₪ (השיקים הינם מהתאריכים הבאים: 27.05.06, 15.05.06, 27.08.06 ו-27.09.06).

השיקים לא נפרעו ולכן הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר אשר התקבלה ומכאן נולדה התביעה שבפני.

הנתבע שהינו קבלן לעבודות בנייה קיבל על עצמו ביצוע עבודות בניה עבור היזם מאיר בן אאיס ברחוב דיזינגוף בתל-אביב כאשר התובע נשכר לבצע את עבודת השלד והטיח בתיווכו של מר אלכס קפלן שהיה גם מנהל העבודה באתר.

לא הייתה מחלוקת כי השיקים נשוא הדיון + שיק נוסף באותו סכום (וביחד בסכום של37,500 ₪) נמשכו על ידי הנתבע ונמסרו לתובע עבור ביצוע עבודתו באתר.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות הפסקת עבודתו של המתווך מר קפלן באתר ולנוכח טענותיו כי מגיעים לו כספים, נפגשו התובע, הנתבע, אלכס קפלן וחברו של הנתבע אליהו אלקובי ביום 07.04.06 ונחתם הסכם בין התובע, הנתבע ואלכס קפלן.

באותו הסכם הוסכם כי: "כל זכויות הכסף יועברו לחמודה דהאמשה כחלק מתשלום החוב או כולו מוערך כי יתרת החוזה כ-75,000 ₪ ובתוספת חריגים בערך של 50,000 ₪".

עוד נקבע בהסכם כי אלכס קפלן יקבל 15,000 ₪ מסכום הפדיון לחמודי דהאמשה וכן מופיע בהסכם המשפט הבא:

"מוסכם כי חמודי דהאמשה מחזיר לאלי סימן טוב צ'קים בסך 37,500 ₪

7,500, 7,500, 7,500, 7,500, 7,500".

שני הצדדים הסתמכו על ההסכם כל אחד לטובתו.

הנתבע טען כי שילם לתובע כל הסכומים המגיעים לו והיה על התובע להחזיר לו השיקים אך הוא לא עשה כן אלא הגיש השיקים להוצאה לפועל שלא כדין.

התובע טען כי הנתבע לא עמד בהסכם ולא שילם מלוא החוב ולכן הוא הגיש השיקים לביצוע בהוצאה לפועל (התובע טען כי הנתבע שילם לו סכום של 68,000 ₪ מסכום חוב של 125,000 ₪ ולכן נותר חייב לו סכום של 57,000 ₪). התובע הדגיש כי לאחר שהשיק הראשון חזר, הוא עוד האמין לנתבע ומסר לו את השיק כדי שיסדיר העניין, אך משהנתבע לא שילם עבור אותו השיק, החליט להגיש 4 השיקים הנותרים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

ב. דיון

הנתבע מעלה במקרה זה טענת "הודאה והדחה". הוא מודה במסירת ההמחאות לידי התובע תמורת שכר עבודה, אך יחד עם זאת טוען טענת הדחה, דהיינו כי התובע קיבל ממנו התמורה המלאה שוות ערך לאותן ההמחאות ולכן לא הייתה לתובע הזכות לפדות אותן.

בהתאם לפסיקה מוטל במקרה כזה נטל השכנוע לגבי "העובדות המדיחות" על הנתבע (ראו ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000 וכן ע"א 11100/02 חצור נ' עו"ד דותן ואח' (פורסם בנבו).

לאחר ששמעתי העדויות והטענות הגעתי למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ובנוסף לכך אני מעדיף את עדות התובע ולכן גם ללא העברת הנטל לחובת הנתבע דין התביעה להתקבל במלואה.

ואלו הנימוקים להחלטתי: