דדי ואח' נ' ר.אביטל ובניו בע"מ ואח'

פסק דין חלקי

בפני בקשה לסילוק התביעה שהוגשה כנגד עירית ירושלים והוועדה המקומית על הסף וזאת בהעדר סמכות עניינית ובהעדר יריבות.

הצדדים לתיק:

הנתבעת 1 היא חברה קבלנית, ממנה התובעים רכשו דירה בת 4 חדרים בבניין ברח' מקור חיים 40 בירושלים (להלן: "הבניין").

הנתבעת 2 היא עיריית ירושלים. לכתבי הטענות מטעמה צירפה עיריית ירושלים את הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: "הוועדה") , שכן היא זו שאישרה את תוכניות הבניה השונות של הבניין, כפי שעוד יפורט. התובעים עצמם תבעו את העירייה בלבד.

נתבעת מס' 3 היא לשכת רישום המקרקעין, ואין היא צד לבקשה לסילוק על הסף.

רקע עובדתי:

הסכם המכר בין התובעים לנתבעת 1 נחתם ביום 21.6.09, והיות ובניית הדירה היתה לקראת סיום, הרי שהצדדים הסכימו כי תירכש במצבה as is (להלן: "ההסכם").

על פי הפסקה השנייה בסעיף 2.א. להסכם, הסכימו הצדדים כי :

"הזכות בידי הקונה, עובר למסירת החזקה בדירה לקונה, לרכוש חניה אחת מקורה תמורת סכום השווה ל- 3,000$ בצירוף מע"מ ויווסף לתצורה הנקובה בטבלה. זכות זו מותנית בכך שתכנית החניה של הבנין לא תשונה ולא יוקטן מספר החניות בבניין".

על פי היתר הבניה, שהיה בתוקף בעת חתימת ההסכם היו אמורות להבנות במגרש של הבניין 32 יחידות חנייה.

בשל קושי במיקום עמודי התמיכה של הבניין, פנתה הנתבעת 1 לוועדה המקומית, וביקשה לשנות את תוכנית החניה. לאחר אישור התוכנית שהוגשה על ידי הנתבעת 1 הוגשו התנגדויות ובסופו של דבר נקבע ביום 2.3.10 כי לא ייקבעו מכפילי חנייה בבניין, אלא יוכשרו 10 מקומות חניה על המדרכות שברח' מקור חיים בסמוך לבניין. בעקבות החלטה זו הכינה הנתבעת 1 תוכנית חלופית לחניה בבניה.

התובעים קיבלו את החזקה בדירה ביום 18.7.10.

תוכנית החנייה העדכנית של הבניין אושרה ע"י הוועדה בתאריך 6.9.10 והיא כוללת 15 חניות מקורות ו- 5 חניות לא מקורות. כלומר 20 מקומות חניה בלבד. על פי אותה תוכנית במקום חלק מ-32 החניות שהיו אמורות להיות על פי התוכנית המקורית, הקימה הנתבעת 1 , 11 מחסנים.

ההליכים בתיק העיקרי:

לתובעים טענות שונות כנגד הנתבעת 1 בדבר ליקויי בניה ואיחור במסירה, אך טענות אלו אינן נוגעות לנתבעת 2 ואין הן רלבנטיות לענייננו.

המחלוקת שבגינה צורפה הנתבעת 2 להליכים אלו נוגעת לזכאות התובעים לפיצוי בגין אי קבלת חניה. לטענת התובעים, על הנתבעת 1 להקצות להם חניה בהתאם להיתר הבניה שהיה במועד החתימה על ההסכם. לחילופין, היה ויקבע כי אין אפשרות להקצות חניה הרי שהתובעים דורשים הנתבעות 1-2 יפצו אותם בסך של 80,000 ₪ בגין אי קבלת חניה.

בסעיף 18 לכתב התביעה טענו התובעים כך:

"הנתבעת 1 חייבת בתשלם הפיצוי בגין ההסכם ואילו הנתבעת 2, בהיותה הרשות שנתנה לנתבעת 1 את ההיתר לפיו לכל דירה יש חניה אחת בבניין. ככל הידוע לנו נתבעת 2 אפשרה לנתבעת 1 למכור מחסנים במקום חניות ובכך יצרה מצב שבו אין חניה לתובעים בשטח הבנין".

יחד עם כתב התביעה הוגשה בקשה מטעם התובעים לצו מניעה זמני כנגד כלל הנתבעים אשר יאסור עליהם למסור או לבצע רישום בחניות אשר בבניין עד להכרעה סופית בתביעה. במסגרת הבקשה טענו התובעים כי ההחלטה על שינוי הקצאת החניה ניתנה מבלי שפורסמה הודעה על קיום ישיבה בועדת התכנון והבניה, והיא ניתנה שלא כדין.