דדו נ' גולד וורק מיון והשמה

החלטה

בפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לביטול פסק דין שניתן ביום 17.3.11, במעמד צד אחד, לאחר שלא התייצבה לדיון שהתקיים ביום 2.3.11.

הבקשה הועברה לתגובת המשיב, שלא הגיב לה.

בבקשתה טוענת המבקשת כי לא התייצבה לדיון מחמת חופשה של נציג מטעמה, וכי בקשה לדחיית מועד הדיון מנימוקים אלה נשלחה לבית הדין בדואר רשום.

ביום 18.7.11 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו המשיב התנגד לבקשה ועיקר טעמי התנגדותו, מפורטות להלן:

אין בנימוקי הבקשה כל טעם המצדיק את קבלתה;

הנתבעת הוזמנה כדין לדיון שהתקיים ביום 2.3.11;

אין תיעוד למשלוח בקשה לדחיית מועד הדיון;

אין למבקשת הגנה לכאורה;

הכרעה

ביטול פסק-הדין נתון לשיקול דעתו של בית הדין.

על פי ההלכה הפסוקה (ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז (4) 485) כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית הדין להציג לעצמו שתי שאלות:

ראשית - מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא פעל כנדרש ולא הגיש את הגנתו כפי שקרה בענייננו.

שנית - האם יש למבקש הגנה לכאורה, או מה הם סיכויי ההצלחה של המבקש.

נקבע כי השאלה השנייה היא העיקר, ולשאלה הראשונה נודעת חשיבות משנית. ככלל, שעה שקיימת הגנה לכאורה, או שלבעל הדין סיכוי להצליח בתביעתו, מן הראוי לתת לבעל דין את יומו בבית הדין, וליתן פסק דין לגופו של עניין (דב"ע נב/48-3 הפלחה - הראל, פד"ע כד 418, 421). במקרה זה גם אם היו מחדלים מצד בעל דין או בא כוחו, יישמע הדיון לגופו תוך קביעת פיצוי בהוצאות (דב"ע נב/155-9 סולתם - אסרף, פד"ע כד 279, 280).

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דין מפיה של כב' השופטת נילי ארד (ע"ע 1462/02 רולס יוסף אדריכלים בע"מ נ. דב חוסטצקי, ניתן ביום 5.1.03):

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה".

בית המשפט העליון בענין רע"א 1958/00 אריה נדב - סלון מרכזי (ניתן ביום 10.7.01) קבע כי:

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית המשפט".