דדוש נ' מכלוף

פסק דין

התובע, דדוש רפאל הינו בעלים של מחצית הזכויות בחנות הנמצאת ברח' הרצל בנתניה (להלן:"החנות"). אחיו, דדוש ציון הינו הבעלים של מחצית הזכויות הנוספת באותה החנות. החנות הושכרה לנתבע מכלוף אהרון ע"י התובע ואחיו בהתאם להסכם שכירות מיום 11.8.03. תקופת השכירות נקבעה בהסכם עד ליום 1.8.08. לטענת התובע הנתבע לא פינה לאחר תקופת השכירות את החנות ועל כן הגיש תביעה זו לתשלום סך של 61,130 ₪ הכולל:

סך של 55,649 ₪ עבור איחור בפינוי בהתאם לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

הפרשי שער בסך 5481 ₪.

הנתבע טען שהמשיך להחזיק במושכר בהסכמת אחיו של התובע,שמסר לו שמבקש לרכוש אף את חלקו של אחיו וברגע שישלים את רכישת מחצית הזכויות ימשיך וישכיר לו החנות. כאשר הבין שהתובע מתנגד להמשך ההשכרה הודיע שיפנה המושכר ביום 15.2.09 ושילם את שכר הדירה עבור התקופה הנוספת בה שהה במושכר. ביום 15.2.09 אכן פינה המושכר. לענין הפרשי שער טען ששילם בהתאם למה שהורה לו התובע.

הוברר שלאחר יום 1.8.01 שולם על ידי הנתבע לתובע סך של 8615 ₪. כן ניתן פסק דין חלקי לפיו ישלם הנתבע לתובע סך נוסף של 3319 ₪.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הנתבע הוגש תצהיר של מר דדוש ציון אחיו של הנתבע אשר פירט שאפשר לנתבע להמשיך לשכור החנות שכן רצה לרכוש את יתרת הזכויות מאחיו ורצה שהנתבע ימשיך לשכור החנות. כן הצהיר שהנתבע שילם את מלוא דמי השכירות.

בדיון שהתקיים הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם בהסתמך על כל החומר המצוי בתיק.

דיון משפטי: האם הפר הנתבע ההסכם בכך שלא פינה המושכר בתום תקופת השכירות, הפרה המזכה בפיצוי המוסכם אותו קבעו הצדדים עבור איחור כל יום בפינוי המושכר? איני סבורה כך. הנתבע המשיך להחזיק במושכר בהסכמת מר דדוש ציון שהיה צד להסכם ובעל מחצית הזכויות במושכר. לא עלה מתצהירו או מתצהיר ציון שידע שהתובע מסרב להמשך השארותו במושכר ומבקש שיפנה. אף מתצהיר התובע לא הועלתה הטענה שהנתבע ידע שהתובע מסרב ואינו מסכים להמשך השארותו במושכר.

טוען התובע שאין שותף במקרקעין יכול לאפשר את שימושו של צד ג' בנכס המקרקעין מקום בו אין הסכמה לכך מצד השותף האחר, ומפנה לע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר כז (1) 533 שם נקבעה ההלכה בענין זה.

פסק הדין בענין ביאלר עוסק בתביעה לסילוק יד שהגיש אב כנגד בנו הבגיר אשר עד אותה עת התגורר בדירה שבבעלות משותפת בחלקים שווים של אב והאם ובהסכמתם ועל דעת שני ההורים שלמעשה העניקו לו עד אותה עת רשות שימוש שלא בתמורה להתגורר בה. האב ביקש לבטל הרשות שנתן לבן והאם ביקשה להמשיך. בית המשפט קבע שם שמגורי הבן יכולים להתקיים אך ורק בהסכמת ורשות שני בני הזוג שכן הדירה שייכת להורים באופן שווה וכאשר אחד ההורים חוזר בו מהרשאתו על בן לעזוב את הדירה.

כאן בעניינו המצב שונה, שכן הנתבע הוא שוכר המושכר אשר שילם כסף עבור שהייתו בו. לא אוכל להשווותו לבן המתגורר ברשות הוריו בדירה ללא כל תשלום, שכן הנתבע כשוכר הסתמך על הסכמת שותף אחר להשארותו במושכר כאשר לא ידע כלל על סירוב השותף השני.

עוד עלי להוסיף שכאשר הבין שהתובע אינו מסכים להמשך הישארותו במושכר פינה הנתבע הנכס. כך נשלח אליו מכתב מב"כ התובע ביום 29.8.09 המבקש שיפנה המושכר(המכתב צורף כנספח ג'1 לכתב התביעה). לאחר מכן החלה התכתבות בין הצדדים בהם פירט הנתבע שהמשך החזקתו במושכר הינו בהסכמת אחיו של התובע, בהתאם למכתבים שהוצגו (נספח א' לתצהיר הנתבע). הנתבע הצהיר בתצהירו שכאשר ראה שהצדדים אינם מצליחים להגיע לפתרון המוסכם הודיע בא כוחו לבא כוח התובע שיפנה המושכר עד ליום 15.2.09 ושילם את שכר הדירה עד אותו המועד. באותו היום פינה המושכר. כן צירף הודעה על החלפת מחזיקים מעירית נתניה מיום 15.2.09 המעידה שאכן ביום זה הפסיק להחזיק במושכר. (ההודעה צורפה כנספח ג' לתצהירו).

כן יש לציין שעסקינן בחנות בה ניהל הנתבע מספרה, והיה עליו לחפש מקום חלופי דבר שסביר שיארך מספר חודשים.

מאחר וכאמור לעיל אין כל מחלוקת שאחיו של התובע אפשר לנתבע להמשיך ולהחזיק במושכר, איני סבורה שהחזקתו זו במהלך מספר חודשים כאשר אחד הבעלים, ומי שהיה צד להסכם מודיע לו שהוא יכול להמשיך להשאר במושכר עוד תקופה, איני רואה בכך הפרת הסכם המזכה בסך אותו קבעו הצדדים להסכם.

בכל הנוגע להפרשי השער, מתצהיר האח עלה שהנתבע שילם מלוא התשלומים בהתאם להסכם. כן עלה מתצהיר הנתבע ששילם במהלך השנים את כל התשלומים, כאשר כל פעם נערכה התקזזות בינו לתובע. משכך לא הוכיח התובע טענתו זו. כן לא קיבלתי כל הסבר מדוע במהלך השנים לא הודיע התובע לנתבע שקיימים הפרשי שער שכן לטענתו כבר משנת 2004 נותרו הפרשי שער. משכך לא

לאור כל האמור לעיל דין התביעה להדחות. התובע ישלם הוצאות משפט לנתבע בסך כולל של 7,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"א, 25 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.