דדון נ' סלקום ישראל בע"מ ואח'

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת הגב' יונת הברפלד-אברהם מיום 18.5.14 בתיק הוצל"פ 02-09013-03-6 (להלן – "תיק ההוצל"פ").

1.המבקש, שהינו החייב בתיק ההוצל"פ, הגיש בקשה להכרזתו כחייב מוגבל באמצעים לשם איחוד תיקיו.

בהחלטה נשוא הבקשה שלפניי, התקבלה בקשתו של המבקש, תוך שנקבע כי תנאי לפתיחת תיק האיחוד הינו תשלום הסך של 2,000 ש"ח. כן נקבע כי צו החיוב בתשלומים בתיק האיחוד יועמד על 400 ש"ח.

המבקש מלין הן על גובה סכום ההפקדה הראשוני והן על גובה צו החיוב בתשלומים החודשי.

2.המבקש הינו פגוע נפש, המתקיים מקצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי בסכום של 4,266 ש"ח. אשתו סובלת אף היא, לטענתו, מהפרעות נפשיות, ולכן אינה יכולה לעבוד.

המבקש מקבל קצבת ילדים בסך של 140 ש"ח עבור בתו בת ה-10 המתגוררת עמו.

במסגרת שיקום תעסוקתי, מקבל המבקש תמריץ כספי שיקומי בסך של 750-800 ש"ח בחודש, וזאת עפ"י המסמכים שצירף לבקשתו לפטור מהפקדת ערבון, ולא 600 ש"ח בלבד כטענתו.

עם המבקש, אשתו ובתם הקטינה, גרה בתו בת ה-22, אשר לטענתו בתיק ההוצל"פ עובדת בעבודות מזדמנות ועל כן אינה מסייעת בפרנסת הבית.

הוצאותיה החודשיות של המשפחה עומדות על 5,006 ש"ח, והן כוללות הוצאות חריגות בנסיבות בסך של 140 ש"ח עבור טלפון סלולרי ו-100 ש"ח עבור אינטרנט.

3.מההחלטה נשוא הבקשה דנן עולה, כי למבקש היה בעבר תיק איחוד אשר פוזר, והוא הגורם לכך שנקבע כי על המבקש לשלם סכום ראשוני בסכום משמעותי.

4.תקנה 29(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 קובעת -

"חייב לא יגיש יותר מבקשת איחוד אחת; נדחתה בקשת איחוד של חייב, לא יגיש בקשה נוספת אלא אם כן הראה כי בנסיבות הענין חל שינוי יסודי המצדיק זאת".

לשון התקנה ברורה וחד משמעית: לא תוגש יותר מבקשת איחוד אחת. זהו הכלל.

החריג, שינוי יסודי בנסיבות העניין המצדיק הגשת בקשה נוספת, הינו עניין שעל החייב להראותו.

על הרציונל שבתק' 29(ב) עמדתי בפסק דיני מיום 16.2.14 בתיק רע"צ 27680-02-14, ואין מקום לשוב עליהן.

5.בהחלטה נרשם במפורש, כי המבקש לא הראה שחל שינוי נסיבות מהותי, ולמקרא הבקשה שלפניי לא ראיתי כי נטען ע"י המבקש לשינוי נסיבות מהותי כאמור.

6.יתרה על כן, בהחלטה נרשם, כי לפנים משורת הדין, יפתח למבקש תיק איחוד נוסף אם יפקיד סך של 2,000 ש"ח. מכאן, שהחלטת כב' הרשמת אינה עפ"י שורת הדין, לפיו בקשתו של המבקש צריכה הייתה להידחות ללא כל תנאי, אלא עניין שבשיקול דעת.

לא מצאתי כי נפל כל פגם בשיקול דעת כב' הרשמת בהחלטתה.

ראשית, והדבר צויין בהחלטה במפורש, התא המשפחתי אינו ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו: לא ברור מדוע בתו הבגירה של המבקש אינה עובדת ותורמת להכנסת המשפחה מחד גיסא, אך נתמכת ע"י המבקש ואשתו תוך הגדלת הוצאות הכלכלה של המשפחה מאידך גיסא. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לדבר, ואין כל הצדקה לכך, הן נוכח חובותיו של המבקש והן נוכח הוצאותיה החודשיות של המשפחה. במצבה הנוכחי של המשפחה, אין די ב'עבודות מזדמנות' ועל בתו הבגירה של המבקש, המתגוררת עימו וחולקת את הוצאות המשפחה, לשאת בחלק מעול הפרנסה ומעול סילוק החובות, שהינו חלק בלתי נפרד מההוצאות החודשיות; זכויות באות כשחובות לצידן.