פסק דין
לפני ערעור על פסק דין בית המשפט לענייני תעבורה בפתח תקווה בתת"ע 3871-02-11, שניתן ביום 13.9.2012 (השופטת טל אוספלד), בו הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) בפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961.
המערער הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות על פי מדידת אויר נשוף בשיעור של 500 מיקרוגרם לליטר. הבדיקה התפקודית שנערכה למערער, "בדיקת המאפיינים" לא הצביעה על ליקוי או חסר תפקודי.
פסק הדין בבית משפט קמא:
1.בהליך קמא, טען בא כוח הנאשם נגד בדיקת הינשוף. טענותיו עסקו בתקינות מכשיר המדידה (ובכלל זה תעודת הכיול שהגישה התביעה, היא "תעודת בלון") ובהליך הבדיקה שנערכה לו בעת האירוע עצמה.
לטענתו, תעודת הכיול לא הוגשה במסגרת חומר החקירה שנמסר לו, ולא הוגשה לבית המשפט במהלך הדיון באישום (שנערך בישיבה אחת בלבד), ובכל זאת אישר בית המשפט הגשתה, לאחר שהסתיים שלב ההוכחות, מבלי שהוצגה על ידי עורכה, למרות התנגדות ההגנה.
בהתייחס לטענה זו קבע בית המשפט קמא כי "תעודת הבלון" הינה "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות ובעפ"ת 31798-12-10, רודיטי ואח' נ' מ"י (מיום 19.5.2011, פורסם בנבו, להלן: "פסק דין רודיטי"), ואין מניעה להגישה שלא באמצעות עורכה, כחריג לכלל האוסר על עדות מפי שמועה. עוד קבע כי "תעודת הבלון" הנה חומר חקירה ולכן לא חלה על התביעה החובה להגישה כלל.
לעניין תהליך הבדיקה עצמה טען בא כוח הנאשם כי גם לאחר שמיעת כלל עדויות התביעה, לא ניתן לקבוע מהי שעת עצירת רכבו של הנאשם ומי הוא השוטר שעיכבו. לגבי טענה זו נפסק כי הראיות שהציגה התביעה בנוגע לעצם שתיית האלכוהול על ידי הנאשם ומועדה לא נסתרו, שכן הנאשם ויתר על זכותו להעיד ועדות עדי התביעה לא נסתרה.
בסופו של הליך הרשיע בית המשפט קמא את הנאשם כאמור וגזר עונשו לתשלום קנס בסך 2500 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתם, וכן פסל את הנאשם מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 26 חודשים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית.
המערער טוען נגד ההכרעה, כאמור, ונגד חומרת העונש.
טענות המערער בערעור שלפני:
בנוגע למהלך אירוע עיכוב הנאשם, טוען בא כוחו נגד עדותם של המתנדב ג'קי פילו והשוטר יהודה שפורקר, כי ציר הזמנים באירוע עצירת הרכב ובדיקת הנאשם נערך רטרואקטיבית, לאחר הבדיקה עצמה.
בנוגע לקבילות תעודת הבלון מפרט בא כוח הנאשם באריכות את השתלשלות הדיון בבית המשפט קמא כדלקמן:
לאחר עדות השוטר והמתנדב בדיון ההוכחות שנערך ביום 12.12.11, הגישה התביעה, בהסכמת ההגנה, אסופת מסמכים הנוגעים לתקינות מכשיר הינשוף. מסמכים אלה סומנו על ידי בית המשפט כך: "תע"צ תקינות – ת/8, טופס ביקורת תקופתית ת/9, כרטיס מכשיר – ת/10". לא הוגשה כל תעודת כיול בשלב זה.
לאחר הגשת המסמכים הודיעו התביעה וההגנה "אלו עדיי" והתיק נדחה לסיכומים בעל פה למועד נדחה. במועד הנדחה, 28.12.11, ביקשה המאשימה להגיש חומר ראיות חדש שלא נמצא בתיק קודם לכן ולא נמסר להגנה. לטענתו, המאשימה טענה כי עד התביעה שהפעיל את הינשוף העיד כי השתמש לכיול המכשיר בבלון אחר מזה שצורף לחומר הראיות, למרות שלטענת הנאשם, אין לטענה זו זכר והעד לא טען כך מעולם.
ב"כ המערער טוען כי התנגד להגשת חומר הראיות החדש, וביקש מהתביעה את פרטי עורך תעודת הכיול. בית המשפט הסכים לבקשתו ונתן החלטה לפיה "המשטרה תמציא בתוך 20 יום מהיות את פרטי העורך: שמו ותפקידו". החלטה זו, לטענת בא כוחו הנאשם היא החלטה שגויה משום שלא מדובר בהחלפת תעודת כיול אחת באחרת, כיון שעד אותו מועד לא הוגשה כל תעודת כיול, שכן לא סומנה תעודה כאמור.
נוכח ההחלטה, מועד הדיון נדחה ליום 16.2.12, לצורך העברת פרטי עורך התעודה להגנה. ואולם, יום קודם למועד הדיון הגישה המאשימה הודעה שכותרתה: "הודעה בדבר אי הגשת פרטיו של עורך תעודת בלון הכיול", בה פירטה את הסיבות בעטיין לא תמסור את פרטי עורך תעודת הבלון. בית המשפט קיבל עמדה זו. הנאשם טוען נגד החלטה זו משום שלטענתו, אין על בית המשפט לקבל "הודעה" של התביעה לפיה לא תבצע הוראה שנתן בית המשפט.
בדיון שהתקיים בתאריך 16.2.12 סימן בית המשפט את תעודת הכיול שהוגשה, לראשונה, כ- ת/11 מבלי שניתנה הסכמת בא כוח הנאשם להגשתה.
המערער טוען כי על פי ההלכה, חלה חובה להגיש את תעודת הכיול, וכן כי נדרש שתוגש על ידי עורכה. ולא רק זאת טוען הוא, אלא שהמוסמך להגישה הוא טכנאי מטעם המשטרה ולא אחר. במקרה כאן הוגשו התעודות בחטף, על ידי התובע ובית המשפט עשה כל שביכולתו להכשיר את ראיות המאשימה מחד, ומאידך להחליש את ראיות ההגנה.
דיון והכרעה: