דדון ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין חלקי בהודעת צד ג' ששלחה כלל נגד קופ"ח

מבוא וטענות הצדדים

לפניי בקשה חוזרת מאת קופ"ח לסלק על הסף את ההודעה לצד שלישי שכלל שלחה נגדה.

בהחלטתי מיום 21.3.11 כבר דחיתי בקשה קודמת של קופ"ח באותו עניין. מדובר, אפוא, במעין בקשה לעיון חוזר באותה החלטה, על רקע פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כבוד המשנה-לנשיאה, השופט א' ריבלין, ברע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית מיום 18.7.11 (להלן: 'פס"ד איילון').

קופ"ח תומכת את יתדותיה בפס"ד איילון, ולאורו טוענת כי גם בענייננו יש להפנות את כלל להעלות את טענותיה נגד קופ"ח, ככל שישנן כאלה, בבית הדין לעבודה; ולסלק על הסף את ההודעה לצד שלישי ששלחה כלל במסגרת הליך זה.

כלל טוענת כי משפס"ד איילון ניתן על ידי שופט יחיד – אין לו תוקף של הלכה מחייבת. עוד טוענת כלל כי כבר ניתנה החלטה בעניין הנדון, שעליה לא ביקשה קופ"ח לערער. לפיכך אין לשנותה.

דיון והכרעה

בשאלת מעמדו של פס"ד איילון אין לי אלא לצטט את דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 2996/06 ישראל שלום נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ מיום 18.10.06, לאמור:

"על פני הדברים, צדק במובן הפורמלי השופט אמיר בכך שהחלטות דן יחיד הדוחות בקשה לרשות ערעור אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית משפט זה, המחייבת כל בית משפט אחר לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה – שהיא על פי המקובל בשלושה שופטים (רע"א 7152/94 שידלוב נ' קוהן, פ"ד מט(5) 309, 313, (המשנה לנשיא לוין); הנשיא ברק בבש"א 2401/95 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598, 606). כך במישור העיוני. ואולם, במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת 'תקדימיות'. כך במעצרים, שחלק ניכר מן ההחלטות לגביהן, מטבע חלוקת הסמכויות, נעשית בדן יחיד; כך בפסקי דין מסוימים בדן יחיד, למשל, על-פי הסמכויות שבסעיף 26 לחוק בתי המשפט. אף בדחיית בקשות רשות ערעור, שעה שהיא באה בהחלטה מנומקת, אין לומר כי ביומיום השיפוטי אין לה למצער תוקף מנחה, אם לא למעלה מזה. כללם של דברים, הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא עליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת".

אמנם כבר נתתי החלטה בשאלה הנדונה. אולם, החלטה שלא לסלק על הסף הודעה לצד שלישי אינה "סוגרת את התיק". ככזו, הנה בגדר החלטת ביניים, שבית המשפט רשאי לעיין בה מחדש בעקבות שינוי נסיבות; ושינוי במצב המשפטי בכלל זה [ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ מיום 17.9.07, פסקה לה(2)].

גם האינטרס להימנע משיהוי בבירור ההליך, מהוצאות יתירות לצדדים ומבזבוז זמן שיפוטי של שתי ערכאות – מחייב שלא להתעלם מפסק דין של בית המשפט העליון, מאת המרא-דשמעתא בתחום הנזיקין, המנבא את תוצאתו של ערעור פוטנציאלי בהסתברות של למעלה מ-50%. אפילו אין מדובר בהלכה פסוקה מחייבת – עדיף להפנים את פסק הדין לאלתר, אף תוך שינוי החלטת-ביניים קודמת, מאשר לחשוף את ההליך ותוצאותיו להתערבות ערעורית צפויה מראש.

העיון בהחלטתי הקודמת ובפס"ד איילון מגלה צורך בתיקון אחד חשוב, המשנה את התוצאה. בעת מתן החלטתי הקודמת סברתי, בהתבסס על עע (ארצי) 1229/01 מכבי שירותי בריאות נ' שרה וקסלר מיום 23.10.01, פסקה 8, כמו גם על היעדרה של מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעת שיפוי של חברת ביטוח נגד קופת-חולים [החלטתי הנזכרת, פסקה 3]. כעת בא בית המשפט העליון, מפי כבוד המשנה-לנשיאה השופט א' ריבלין, ולימד כי חברת ביטוח, בתביעתה לשיפוי מאת קופת-חולים, באה למעשה כמיטיבה בנעליו של המבוטח, בריבו עם קופת-החולים על דבר היקף זכאותו לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: 'חוק ביטוח בריאות'). לפיכך תביעתה זו של חברת הביטוח באה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה [פס"ד איילון, פסקה 19].

אשר על כן, אני משנה את החלטתי הקודמת בבקשת קופ"ח לסילוק הודעתה של כלל נגדה על הסף, לרבות חיובה של קופ"ח בהוצאות, ומורה על מחיקתה של ההודעה לצד שלישי ששלחה כלל נגד קופ"ח.

לגבי מתווה ההתנהלות, אחזור על דבריי בפסקה 6 בהחלטתי הקודמת, המגשימים את תכליתו החקיקתית של תיקון סעיף 2(ב1) בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 מיום 1.1.10 [פס"ד איילון, פסקה 11], שפסק דין איילון אינו מחייב תיקונם: התובע אמור למצות את זכויותיו כלפי קופ"ח. את מה שקופ"ח מסרבת לתת לו, הוא רשאי לדרוש מכלל. הוא אינו חייב לתבוע את קופ"ח בבית הדין לעבודה.

לגבי המשך ההתנהלות – אאמץ את האמור בפס"ד איילון [פסקה 19] כלהלן:

"ניתן להניח כי כאשר תתקיים מחלוקת אמיתית בשאלה אם טיפול מסוים כלול בסל הבריאות אם לאו, תשא חברת הביטוח, בשלב הראשון, בעלויות מימון הטיפולים. אם תסבור חברת הביטוח כי החובה לממן טיפולים אלה רובצת על קופת החולים, וכי זו מסרבת שלא בצדק להעניק את השירות הרפואי – תהא היא רשאית לחזור אל קופת החולים ולתבוע הוצאות אלה כמיטיבה שבאה בנעלי הנפגע, בבית הדין לעבודה (ראו: ת"א (מחוזי י-ם) 3446/09 בדר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.2010); ת"א 1180/07 בן לולו נ' שירביט חברה לביטוח (4.10.2010) ובפרשת דדוש הנ"ל). מכל מקום, בידי הנפגע לזמן למתן עדות את נציג קופת החולים שיעיד אילו שירותים עתידה קופת החולים לספק לנפגע ואלו לאו, ובהתאם לכך יושת התשלום על חברת הביטוח – כפי שהיה נהוג מאז ומעולם".

סיכום

בית המשפט העליון הבהיר, בפס"ד איילון, כי מקומה של ההתדיינות בין חברת הביטוח לבין קופת-החולים, בשאלת זכויותיו של המבוטח לפי חוק ביטוח בריאות, הוא בבית הדין לעבודה; משום שרואים את חברת הביטוח כמיטיבה הבאה בנעליו של המבוטח.

בהתאם לכך, ההודעה לצד שלישי ששלחה כלל נגד קופ"ח נמחקת, תוך ביטול החיוב בהוצאות לטובת כלל שבו חויבה קופ"ח בהחלטתי הקודמת מיום 21.3.11.

התובע ימצה את זכויותיו כלפי קופ"ח. את העלויות הרפואיות הנדרשות לו, שקופ"ח תסרב לשאת בהן, או תצהיר מראש כי לגישתה אינה חייבת בהן – יניח התובע לפתחה של כלל. כלל תישא בעלויות אלה, ואם תמצא לנכון – תתבע שיפוי בגינן מאת קופ"ח בבית הדין לעבודה.