דגש סחר חוץ ספנ ות נ' חברת נמל אשדוד

פסק דין

התביעה והעובדות הצריכות לה

התובעת - דגש סחר חוץ (ספנות) בע"מ (להלן:"התובעת") הינה חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בחכירת אוניות צובר המובילות גרעינים מסוגים שונים בדרך הים לישראל. בתאריך הרלוונטי לתביעה הייתה התובעת חוכרת של האוניה "ליברטי סאן" (להלן:"האוניה"). הנתבעת - חברת נמל אשדוד בע"מ (להלן:"הנתבעת") הינה תאגיד אשר הוקם עפ"י חוק רשות הספנות והנמלים והיא מופקדת, בין היתר, על הפעלתו וניהולו של נמל אשדוד (להלן:"הנמל"). בכלל זה מופקדת הנתבעת על אספקת השירותים הקשורים לטעינה ו/או פריקה של אוניות בנמל אשדוד.

ביום 16/4/07 בשעות הצהריים הגיעה האונייה לנמל. באותה עת נמצאו מחוץ לנמל למעלה מ – 20 אוניות אשר המתינו לתורן להיכנס לנמל לצורך פריקה ו/או טעינה. אין מחלוקת בין הצדדים שבמועד הגעת האוניה לנמל, רציף מס' 21 היה פנוי, ומבחינה פיזית מתאים הוא לעגינת האונייה, ראה עדות סמנכ"ל התפעול של הנתבעת, מר אלדד וקסמן (להלן : "וקסמן"), בפרו' עמ' 19 שו' 10-13.

אין מחלוקת בין הצדדים שהאוניה הורשתה להכנס לרציף רק בליל יום ה – 25/4/07, דהיינו לאחר כעשרה ימי המתנה (סעיף 18 לכתב התביעה; סעיף 19 לתצהיר וקסמן). עובדי הנמל החלו בפריקת האוניה בבוקר יום ה – 26/4/07, ועבודת הפריקה נמשכה עד ליום 3/5/07.

המחלוקת בתיק זה נוגעת, בשלב זה וכפי שיפורט להלן, לשאלה אחת ויחידה והיא האם בדין סרבה הנתבעת לאפשר לתובעת להכנס לנמל מיד בסמוך להגעתה (16/4/07) ולבצע פריקה עצמית של המטען – דהיינו שימוש במנופים, אמצעים וציוד המותקן על האוניה, על ידי צוות עצמי המיומן בביצוע פריקה, כך שגם אם לנתבעת חסר כוח אדם באותו עת ו/או ציוד הדרוש לשם פריקה, אך עומד לרשותה רציף פנוי (רציף 21) – אזי "מצוקותיה" של הנתבעת לא יפגעו בתובעת ובאמצעות מתקניה היא ואנשיה תוכל לבצע פריקה, מבלי להמתין עשרה ימים, עשרה ימים אשר בכל אחד מהם נגרם לתובעת נזק של 20,000$ המשולמים, לטענת התובעת, כדמי חכירה יומיים לבעל האוניה (ראה סעיף 14 לתצהיר מנכ"ל התובעת מר אלי סיוון (להלן : "סיוון").

לטענות התובעת, כפי שיפורטו להלן, פנתה היא מבעוד מועד לנתבעת והודיעה לה על רצונה ויכולתה לבצע פריקה עצמית; התובעת שבה והעלתה דרישות אלו גם בעת ההמתנה בנמל, ואף ליוותה את מחאותיה במכתבים; הנתבעת סרבה לדרישה זו מנימוקים לא עניינים; הנתבעת לא נהגה כפי שספק שירותי נמל סביר היה פועל בנסיבות העניין ולא נקטה בצעדים דרושים וסבירים כדי להתמודד עם העומס שנוצר. התובעת טוענת שבמעשיה ובמחדליה של הנתבעת הפרה היא את חובת הזהירות אותה היא חבה כלפיה, ועליה לפצות אותה בגין הנזק שנגרם לה בשל העיכוב בפריקה, נזק המסתכם בסך של 134,463$ , ראה סעיף 34 לתצהיר סיוון.

הנתבע כופרת בטענות התובעת, כפי שאפרט להלן. בתמצית טוענת הנתבעת שפעלה על פי נוהל התור התפעולי (ראה בהרחבה סעיף 19 להלן). עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת שלא ניתן לבצע בנמל פריקה עצמית, ודבר זה היה ידוע וגלוי לתובעת עוד מספר שבועות בטרם הגעתה של האוניה לנמל; שמשמעות התרת כניסת האוניה לנמל לצורך פריקה עצמית היתה עקיפת התור התפעולי, בניגוד לנוהל; שבאותה עת היה קיים תור חריג של אוניות, אולם הנמל פעל במלוא היכולת שלו מבחינת עובדים וציוד; שבמידה והנתבעת היתה מאפשרת לתובעת לבצע פריקה עצמית אזי העובדים היו "מתמרדים" והנמל היה בסכנת השבתה.

בנוסף, כופרת הנתבעת בנזקים הנטענים ובעצם יכולתה של התובעת לבצע פריקה עצמית. בין הצדדים גובש הסדר דיוני לפיו בשלב הראשון תוכרע שאלת האחריות בלבד, דהיינו, האם בדין סירבה הנתבעת לבקשת התובעת לבצע פריקה עצמית; ורק אם יקבע שהסירוב לא היה בדין, אזי תלובן שאלת הנזק, ובכלל זה יכולת התובעת לבצע פריקה עצמית.

לצורך הדיון בשאלת האחריות הוגשו תצהיריהם של סיוון מטעם התובעת ווקסמן מטעם הנתבעת. ביום 25/3/09 התנהל דיון ההוכחות, ולאחר שהוגשו הסיכומים בתיק זה (לאחר מתן אורכות, לבקשת הצדדים), יש להכריע בשאלה העומדת במחלוקת. אסקור להלן את גרסאות וטענות הצדדים , ביתר פירוט.

טענות התובעת , בתמצית:

לטענת התובעת, כבר כארבעה ימים לפני הגעת האוניה לנמל, בתאריך 12.4.07, היא הודיעה לנתבעת, באמצעות סוכן האוניה, על הגעתה הצפויה לנמל וביקשה להיערך לקבלת האוניה וכניסתה לפריקה עם הגעתה. הנתבעת השיבה לפניה כי בשל תור חריג של למעלה מעשרים אוניות הממתינות להיכנס לנמל ובשל מחסור בכוח אדם הדרוש לביצוע פריקת האוניות, תתעכב כניסתה של האוניה לנמל והתחלת פריקתה משך מספר ימים לפחות. התובעת הגיבה לתשובה כי באוניה מותקנים מנופים וכל האמצעים הדרושים לצורך פריקה עצמית וכן צוות מיומן ומנוסה בביצוע פריקה, וביקשה להיכנס לאחד הרציפים שהיו פנויים באותה עת בנמל ולבצע פריקה עצמית. הנתבעת השיבה כי לא תתאפשר לאוניה לבצע פריקה עצמית (ראה סעיפים 10-13 לתצהיר וקסמן).

עם הגעת האוניה לנמל בתאריך 16.4.2007 פנתה התובעת אל מנכ"ל הנתבעת במכתב בו הבהירה כי התנהלות הנתבעת תגרום לה נזקים כבדים בסך אלפי דולרים, שכן עלות הנזק בגין כול יום עיכוב בכניסתה של האוניה לנמל נאמד בסך 20,000$ וזאת בגין דמי החכירה המשולמים על ידה לבעלת האוניה. התובעת שבה ודרשה לאפשר לאוניה להיכנס לנמל ולבצע פריקה עצמית על מנת להקטין נזקיה, ראו נספח ה' לתצהיר סיוון. פניותיה של התובעת לא נענו, ולפיכך נשלח מכתב תזכורת בתאריך 25.4.07, ראו נספח ו' לתצהירו של סיוון.

בליל ה-25.4.2007, כעשרה ימים לאחר הגעת האוניה, אפשרה הנתבעת לאוניה להיכנס לנמל, ורק כעבור 10 שעות נוספות, ביום 26.4.2007 בשעה 07:30, החלה פריקת האוניה. לטענת התובעת, הפריקה החלה רק ע"י צוות אחד או שניים במרבית הזמן ולא כפי שניתן לעשות, באמצעות שלושה או ארבעה צוותים בו זמנית, זאת בשל מחסור בכוח אדם. התובעת שבה ופנתה אל הנתבעת בבקשה לאפשר לאוניה לבצע פריקה חלקית בכוחות עצמה, אולם הנתבעת דחתה את הבקשה. גם לאחר שפריקת האוניה התעכבה מספר שעות נוספות עקב תקלה באחד ממנופי הנמל והתובעת שבה ובקשה לאפשר לאוניה לבצע פריקה חלקית בכוחות עצמה, דחתה התובעת את הבקשה (ראה סעיפים 18-19 לתצהיר וקסמן).

בתאריך 1.5.2007 השיבה הנתבעת למכתבי התובעת מיום 16.4.2007 ומיום 25.4.2007 (נספח ז' לתצהיר וקסמן) והסבירה את דחיית הבקשות לפריקה עצמית בהוראות התור התפעולי. במכתב זה נאמר, בין השאר, שבקשת התובעת לבצע פריקה עצמית נדחתה מכיוון שעל פי נוהלי הנמל יש צורך בכל מקרה בשיבוץ צוות מאנשי הנתבעת לצורך ביצוע הפריקה; שלא הוכשרו מנופאים המוסמכים להפעיל את מנופי האוניות; ושעל פי הוראת הוראת התור התפעולי, לא ניתן להקצות לאוניה רציף שלא בתורה.

התובעת טוענת שדחיית בקשתה לבצע פריקה עצמית נעשתה שלא כדין, בניגוד לחובותיה החוזיות והמנהליות של הנתבעת. התובעת טוענת כי הנתבעת הוסמכה מכוח חוק רשות הנמלים לספק שירותי נמל ולפי חוק זה הינה מחויבת לקיים ולספק שירותי נמל בשטח הנמל באופן שיבטיח את הפעלתו התקינה והיעילה ברמה ההולמת את צרכי הנמל, לקוחותיו והמשתמשים בו ולפעול בכל עת לשיפור שירותי הנמל. חובתה וסמכותה הסטטוטורית של הנתבעת מטילות עליה חובת זהירות כלפי התובעת, וזאת מכיוון שמצויה היא בעמדה הטובה ביותר על-מנת למנוע ו/או להקטין את היווצרות הסיכון לנזק כתוצאה מתורים חריגים בכניסה לנמל, ראו ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם צ'יזיק פ"ד מא(3) 169 פסקה 11 (1987).

מעבר לחובה הסטטוטורית טוענת התובעת כי הנתבעת הייתה יכולה וצריכה לצפות את הנזקים הכלכליים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתנהלותה באירוע זה ובמיוחד כאשר ישנה הודאה שתור הממתינים היה ארוך באופן חריג, ראו עדותו של מר אלדד וקסמן בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 17-19 : "זה פיק חריג". התובעת טוענת שהוכח שלנתבעת לא היו את האמצעים הדרושים לבצע את פריקת האוניה, היות וכל הצוותים עסקו בפריקה של אוניות אחרות (ראו עדות וקסמן עמ' 23 לפרוטוקול עמ' 22-24), אך בה בעת היה רציף זמין שניתן היה לבצע בו פריקה עצמית, ראו עדות וקסמן עמ' 25 לפרוטוקול ש' 6-11.

מכל אלה טוענת התובעת כי על הנתבעת היה לנקוט אמצעים סבירים על מנת לאפשר לאוניה לבצע פריקה עצמית ולמנוע את הנזקים שנגרמו לה, אך היא בחרה שלא עשתה כן. על אף התור הארוך והנסיבות החריגות הנתבעת לא פעלה מיוזמתה על מנת למנוע או להקטין את הנזק הצפוי של האוניה ואף לא אפשרה את היוזמה מצד התובעת, מבלי לשקול זאת כלל, לאפשר לאוניה להיכנס לנמל, ברציף שאין חולקים שהיה פנוי (רציף 21), ולבצע פריקה עצמית כפי שמתאפשר בנמלים אחרים בעולם, ראו עדות סיוון עמ' 14 ש' 8-20, ובכך התרשלה. כך, למשל, הנתבעת לא פנתה כלל לוועד עובדי הנמל לקבל עמדתו בנושא ולנסות, נוכח הנסיבות החריגות, להגיע עימו להבנות על-מנת לאפשר פריקה עצמית במקרה זה, ראו עדות וקסמן עמ' 32, ש' 8-27.

התובעת טוענת כי לנוהל "התור התפעולי" אין תחולה בנסיבות העניין, שכן לרציף 21, שהיה פנוי באותה עת והתאים לפריקה עצמית של האוניה, לא היה כלל תור ואם היה, הרי שהיתה ראשונה בתור לרציף זה. לחילופין טוענת התובעת כי נוכח הנסיבות החריגות היה על מנהל הנמל לפעול לפי סעיף 8.1 לנוהל התור התפעולי בנמלי הרשות, המאפשר לו שיקול דעת לחרוג מנוהל התור התפעולי כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. התובעת הצביעה על שורה של מקרים בהם התירה הנתבעת חריגה מהתור התפעולי ו/או פריקה ללא משאבי נמל (הרשומות שהוגשו ת/4 וכן המקרים עליהם נחקר וקסמן, ראה עמ' 27 שו' 16-24; עמ' 28 שו' 15-18; עמ' 37 שו' 7-27, עמ' 38 שו' 5-18, עמ' 39). לפיכך טוענת התובעת, בוודאי שלנוכח ה"פיק החריג" שהיה, מחוייבת היתה הנתבעת לאפשר פריקה עצמית ולמצער לשקול זאת בכובד ראש.

באשר לסכנת ההשבתה הנטענת, טוענת התובעת שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעת בדיעבד ולא בזמן אמת, ורק מן הטעם הזה יש לדחותה על הסף. לגופו של עניין טוענת התובעת שהנתבעת לא הציגה ראיה של ממש לחשש שהביעה בדבר השבתת הנמל, ומזכירה שוקסמן כלל לא פנה לעובדי הנמל על מנת לברר עימם אפשרות זו , ראה עדותו בעמ' 32 שו' 20. התובעת טוענת שכל המקרים אשר הוצגו על ידי וקסמן בתצהירו כמבססים לכאורה את אותו חשש השבתה (עניין אוניית האוכל לדגים, עניין אוניית הגרוטאות, ראה סעיף 13 ה' לתצהיר וקסמן), ארעו שניהם לאחר האירועים המתוארים בכתב התביעה (פרו' עמ' 35 שו' 1-6). מעבר לכך טוענת התובעת שגם אם נתייחס לאותם מקרים, אזי שם גובשה הסכמה עם עובדי הנמל בנוגע לפריקת האוניות הללו, אולם עובדי האוניות הפרו את אותן הסכמות, וזו היתה הסיבה לתסיסה (עמ' 34 שו' 2-5). לפיכך אין הנדון דומה לראיה ואין להקיש מהמקרים שהוצגו על ידי וקסמן שבמקרה הנדון, אם וככל שהיתה פניה אל עובדי הנמל, היתה פניה זו גורמת להשבתת הנמל.