פסק דין
בפני תביעה כספית לתשלום דמי שכירות.
התובע הינו בעלי המקרקעין עליהם מצוי עסקם של הנתבעים. לטענת התובע הנתבעים מחזיקים בשטח ומפעילים בו עסק ליצור מציבות. לטענת התובע בשנת 2003 נחתם הסכם שכירות בין הנתבע 1 לחברת יצור וריבוי שתילים בע"מ , אשר ניהלה את הנכס עבור התובע. הסכם השכירות האמור נחתם לתקופה בת 5 שנים ודמי השכירות שולמו בראש. לטענת התובע, כאשר נסתיימה תקופת השכירות ב 30/6/07 סירבו הנתבעים לחדש את ההסכם ולשלם דמי שכירות ומאידך אף סירבו להתפנות מן המקום. עוד טוען התובע כי דמי השכירות הראויים הינם 1000$ בצירוף מע"מ לחודש ולפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לדמי שכירות עבור 50 חודשים, עד הגשת תביעתו, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ כחוק. תובע טוען כי מאחר והנכס תפוס בידי הנתבעים והנתבעים מצהירים באזני כל כי לעולם לא יתפנו מהנכס, הוא אינו מצליח למכרו ומעריך את ירידת ערך הנכס בשל כך בסך של 50,000 ₪. לטענת התובע, הנתבעים אף הקימו בנכס מבנים שהינם בגדר חריגות בניה וחשפו את התובע להליכים פליליים כנגדו. משום כך שמר התובע על זכותו לתבוע מן הנתבעים את נזקיו בגין הליכים אלו והעמיד תביעתו בגין דמי השכירות וירידת ערך הנכס ע"ס של 286,280 ש"ח.
הנתבעים טענו כי הסכם השכירות נערך עם חברת יצור וריבוי שתילים בע"מ המצויה תחת הליך של פירוק כפוי בבית המשפט. עוד טענו הנתבעים כי לצורך מימוש שיעבוד הרובץ על המקרקעין האמורים המצויים בבעלות התובע לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט, מונה כונס נכסים על הנכס נשוא התובענה. הנתבעים טענו כי לקראת תום תקופת השכירות הראשונה התנהלו מגעים בין התובע לנתבעים על חידוש והארכת הסכם השכירות לחמש שנים נוספות ולמגעים אלו, כך לטענת הנתבעים, לא היה כל תיעוד, על מנת להסתירם מעיני נושי התובע ומכונס הנכסים. לטענת הנתבעים, הסכימו הנתבעים לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ במזומן כדמי שכירות למשך חמש שנים. הנתבעים טוענים כי זוהי הסיבה לכך שהתובע לא טרח לפנות אליהם בדרישה לתשלום עד אשר נמכר הנכס נשוא התובענה. לטענת הנתבעים כונס הנכסים אשר מונה לנכס הוא אשר אמור היה להגיש את התביעה ולא התובע אשר אין לו זכות בנכס משעה שמונה כונס נכסים. עוד טענו הנתבעים כי הייתה זו החברה מטעמו של התובע אשר אמורה הייתה להגיש את התביעה, שכן היא החתומה אל מול הנתבעים בהסכם השכירות ומאחר וזו מצויה בפירוק , הרי היה זה המפרק אשר היה צריך לנקוט בהליכים. הנתבעים טענו כי לנתבע 3 המשמש כעובד שכיר בחברה המחזיקה בנכס, אין כלל יריבות עם התובע ומשכך דין התביעה כנגדו להידחות. עוד טענו הנתבעים כי במסגרת ההליכים הפליליים אשר ננקטו כנגד התובע בגין חריגות הבניה שביצעו הנתבעים, הגיעו הצדדים לעסקת טיעון לפיה בין היתר יעתור התובע למחיקת כתב האישום כנגדו, כך שקיים השתק עילה ואין התובע רשאי לחזור אל הנתבעים בגין נזקיו בהליכים אלו.
הנתבעים טענו כי התובע פעל כנגדם , שלא במסגרת הליכי הכינוס ושלא בידיעת כונס הנכסים אשר מונה לנכס ומשכך דין תביעתו כנגדם להידחות.
דיון :
מי הזכאי לתבוע את דמי השכירות ?
תחילה יש לברר היטב מיהו הזכאי לתבוע את דמי השכירות בגין הנכס נשוא התובענה. אין חולק בין הצדדים בדבר בעלותו של התובע במקרקעין האמורים. הנתבעים עצמם הציגו במצורף לכתב הגנתם את נסח המקרקעין המעיד על בעלות התובע בהם. התובע מצידו הציג את הסכם השכירות אשר היה בתחילה בין החברה מטעמו אשר ניהלה את הנכס, "חברת יצור וריבוי שתילים בע"מ" אשר ערכה הסכם שכירות עם הנתבע 1 וכן עם ה"ה דניאל אנקווה אשר אינו נתבע בתביעה זו.
על זכויות התובע בנכס נרשמה משכנתא לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט ואף מונה כונס נכסים לצורך מימוש הבטוחה ומכירת זכויות הבעלות בנכס. אין חולק כי כונס הנכסים מונה במסגרת תיק הוצאה לפועל אשר נפתח למימוש המשכנתא שנרשמה על זכויות התובע בנכס ובמסגרת הליכי מימוש אותה משכנתא אשר ניתנה לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט, כלומר מכירת זכויות הבעלות של התובע בנכס, על מנת להיפרע ממנו, בהתאם להוראותיהם של סעיפים 53-54 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967. כינוס הנכסים נועד איפוא למטרה ברורה של מימוש המשכנתא ומכירת זכויות הבעלות ואינו חל על זכויותיו האחרות של התובע כגון זכותו לקבל את דמי השכירות מהנתבעים בגין ישיבתם בנכס בתקופה הרלבנטית לתובענה זו, כאשר לא הובאה כל אסמכתא, כי מונה כונס נכסים על אותן הזכויות.
אף אם החברה אשר ניהלה את הנכס מטעמו של התובע מצויה בפירוק, הרי שהזכות לקבלת דמי השכירות – זכותו של התובע היא, כבעליו של נכס המקרקעין בתקופה הרלבנטית ומשכך, אין בפירוקה של חברת הניהול על מנת למנוע ממנו לתבוע את זכויותיו. יתרה מזו, חברת הניהול ניהלה את הנכס לתקופת השכירות אשר הסתיימה זה מכבר וכעת לא זו בלבד שאין לנתבעים הסכם תקף עמה, אלא שהנתבעים עצמם טוענים, כי התובע אישית הוא זה אשר ערך עימם את ההסכם בע"פ ולפיכך אינם יכולים לטעון לכך שחברת הניהול היא זו אשר צריכה לתבוע אותם בגין דמי השכירות, עבור התקופה שלאחר תום ההסכם המקורי.
התובע העיד כי ניסה לדאוג לכך שכונס הנכסים הוא זה אשר יגיש את התביעה בגינם של דמי השכירות, אלא שכונס הנכסים אשר תכלית תפקידו הייתה מימוש הבטוחה ומכירת זכויות הבעלות, בצדק הודיע כי אין בכוונתו לפעול להגשת תביעת דמי שכירות בגין הנכס ובהתאם לכתבי טענות בהליכים אחרים אשר הוגשו לעיוני (ראה ת/3, נ/4) אף נמכרו זכויות הבעלות כאשר הנכס אינו פנוי. וכך העיד התובע "יצגה את הכונס עוה"ד נילי אהרונוביץ , אשר הודיעה שכונס הנכסים לא יקיים את ההסכמה הכתובה ולא ידרוש את הפינוי ולא יתבע את דמי השכירות וטעמיו עמו. ברגע שזה נודע לי, ביקשתי להגיש את התביעה גם לפינוי מידי וגם לדמי השכירות על התקופה של עד לפינוי" (ראה עמ' 15 שורות 15-17 לפרוטוקול).
הנה כי כן, התובע פועל למימוש זכותו לקבלת דמי שכירות מהמחזיקים בנכס בתקופה הרלבנטית לתובענה זו, שהינה זכות אשר אמנם נובעת מזכויות הבעלות, אך עליה לא הוטל שעבוד ובגינה לא מונה כונס נכסים. אין לכונס הנכסים שמונה לצורך מימוש משכנתא עילת תביעה בכל הנוגע לזכות לקבלת דמי שכירות ואף לא למפרק החברה אשר ניהלה את הנכס בעבר. הזכות הינה לתובע כבעלי הנכס בתקופה הרלבנטית ויש לדחות איפוא טענת הנתבעים כי התובע אינו בעל הדין הנכון ולדחות טענתם כי על כונס הנכסים להגיש תביעה זו או לחלופין מפרק החברה אשר ניהלה את הנכס.
עילת התביעה כנגד הנתבעים:
כעת משהוסרה מעל הדרך הטענה בדבר זהות התובע הנכון, יש לבחון זהותם של הנתבעים. הנתבעים טענו בעדויותיהם אשר הוגשו בתצהירים (נ/1, נ/3, נ/5) כי אין עילת תביעה כנגד הנתבעים 1-2 שהרי הללו משמשים כעובדים בחברה היושבת בנכס ולמעשה רק הנתבע 3 הוא אשר התקשר עם התובע בהסכם שכירות. אלא שכבר למשמע עדותו של מר יותם אדינייב, הנתבע 1, עולה כי לטענה זו של הנתבעים אין עיגון במציאות. כך העיד הנתבע 1 "ש. האם העסק מצבות אדינייב שלך ?ת. כן. חלק ממנו שלי. יש לי אח בשם אילן שהוא הבעלים וזהו עסק משפחתי של כל האחים. אני ויוסי עובדים אצל אילן בשכר ואנו גם כן שותפים". הדברים מדברים בעד עצמם ומעלים כי במקרקעין נשוא התובענה מנהלים שלושת הנתבעים את עסקם וכי החזקה במקרקעין נתפסת על ידי כל אחד ואחד מהם בעסק המשפחתי המנוהל על ידיהם במשותף. יתרה מזו, כל אחד ואחד מהנתבעים אף טען כי נערך עם הנתבעים כולם בתום תקופת השכירות אשר עוגנה בהסכם השכירות, הסכם שכירות נוסף בע"פ המעגן את חזקתם במקרקעין נשוא התובענה. בנסיבות אלו, לא יכול להיות חולק כי הנתבעים כולם מחזיקים במקרקעין נשוא התובענה וכי התובע זכאי לקבלת דמי השכירות הראויים מהנתבעים כולם, יחד ולחוד.
מאליה עולה השאלה, מכוח מה מחזיקים הנתבעים במקרקעין נשוא התובענה והאם אכן נכרת הסכם נוסף בין הנתבעים לתובע, כטענת הנתבעים?
הנתבעים טענו כי הם מוסיפים לשבת במקרקעין כתום הסכם השכירות אשר נערך בין הנתבע 1 לחברת הניהול מטעמו של התובע, מכוחו של הסכם אשר נכרת בין התובע לנתבעים בע"פ ולטענתם הם אף שילמו לתובע סך של 50,000 ₪ בגין דמי השכירות בהתאם לאותו הסכם בע"פ. אלא שהתובע טען כי לא היו דברים מעולם ויתרה מכך, מעולם לא שולמו לו כספים במזומן כנטען בידי הנתבעים. התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית ונותר איתן בעמדתו זו "ש. מרשיי טוענים שהם שילמו לך את דמי השכירות שאתה תובע במזומן. האם ישנה אפשרות שמכיוון שכספי פירות הנכס מגיעים באופן עקרוני ומשפטי לכונס, האם יש אפשרות שאתה ביקשת מהם לשלם במזומן כדי להסתיר את הסכומים האלה מהכונס? ת. אין אפשרות כזאת. אם הם היו משלמים, הייתי מאד שמח. אין שום אפשרות במשרדנו לשלם מבלי שיהיה טיפול מתאים. זה שקר שאין לו ידיים ורגליים." יתרה מזו, כאשר נשאלו הנתבעים על תוכנו של ההסכם הנטען, לא תאמו עדויותיהם בפני בית המשפט את הנאמר בתצהירי עדויותיהם הראשיות. כך למשל העיד הנתבע 1 כי תוכן ההסכם כלל המשך השכירות בלבד ותשלום הסך של 50,000 ₪ עבור דמי השכירות. בעדותו בפני בית המשפט, טען העד כי למעשה דובר בכלל על מכירת הנכס לנתבעים ולא ידע להסביר, מדוע פרט מהותי זה לא מצא את ביטויו בתצהיר עדותו הראשית ובכתבי טענותיו. "בעקרון דגני אמר שיש בעיה עם הכונס ואנו אתו בשיחה וגם הוא בשיחה, הוא אמר שהוא מבטיח שיפתור את הבעיה ושהוא יעביר את המגרש... השיחה הייתה בעיקר על מכירת הנכס וזה יהיה הורדה מסכום הקניה. הכוונה לסכום שנביא לו" (ראה עמ' 7 לפרוטוקול) "לא בכתב הגנתך ולא בתצהירך, לא כתוב הסיפור שהכסף היה צריך להיות על חשבון המכירה? ת. בוודאות שזה כתוב". למותר לציין כי לא הומצאה כל אסמכתא מטעמו של עד זה לאותם 50,000 ₪ שנטען כי שולמו לתובע במזומן, אם ע"ח קניית הנכס ואם עבור דמי שכירות. הנתבע 1 עצמו הודה כי אין בידו אסמכתא כזו ואין בידו להוכיח עניין זה. עדותו של הנתבע 2 השמיטה עוד יותר את הבסיס לטענת הנתבעים בעניין כריתת הסכם שכירות – כאשר נשאל הנתבע 2 על הכספים ששולמו והאם נערך על ידי הנתבעים זיכוי בגינם בפני רשויות המס כדמי שכירות משולמים, השיב הנתבע 2 כי לא נערך דיווח על כך לרשויות המס וכי "הייתה אי הבנה, הוא אמר שהוא יסדר את כל הדברים ונגיע לשלב מסוים נקבל ממנו חשבונית"(ראה עמ' 9 לפרוטוקול). אם כך, אף לנתבעים עצמם לא ברור לאשורו של דבר מהי ההסכמה אליה הגיעו עם התובע ויתרה מכך, באופן מתמיה הם בוחרים שלא לדווח על הוצאה נכבדה למדי בסך 50,000 ₪ לרשויות המס ומוותרים על הזיכוי בגינה. הדברים מעלים ספק בדבר קיום הסכמה כלשהיא בין התובע לנתבעים, שאין הנתבעים אחידים בעדותם באשר לתוכנה ומעלים ספק של ממש גם בתשלום הנטען בידי הנתבעים.
זאת ועוד, כאשר הנתבעים מגישים בקשתם לביטול עיקול זמני אשר הוטל במסגרתה של תובענה זו, הם אינם מזכירים במאומה את גרסתם באשר לתשלום הסך של 50,000 ₪ ואינם מזכירים את שלל הגרסאות שהעלו באשר להסכמה אשר הייתה בין הצדדים להמשך שכירות הנתבעים במקרקעי התובע. כאשר הנתבע 2 נשאל אם דמי השכירות עלו או ירדו, בהתאם להסכם הנטען על ידי הנתבעים הוא משיב "לא הגענו לשלב שעלו או לא עלו" (ראה עמ' 11 לפרוטוקול). באם אין הסכמה בין הצדדים אודות שיעור דמי השכירות ביחס להסכם הקודם- כיצד ניתן לטעון כי הצדדים הגיעו להסכם מחייב בע"פ ויתרה מזו, תמוה כיצד הנתבעים מסכימים לשלם לתובע כספים בגין אותה הסכמה שלא הוכחה ולא ברור כלל מהי.
גרסת הנתבע 3 סותרת לגמרי את גרסת אחיו באשר להסכמה בין הצדדים ולפי טענתו, בנו של התובע הגיע אל הנתבעים למשרדם וניהל איתם מו"מ לרכישת השטח. (ראה עמ' 14 רישא לפרוטוקול). למותר לציין כי גרסה זו לא מצאה כלל ביטויה בעדויות הנתבעים בתצהירי עדות ראשית ואף לא בבקשותיהם לביטול עיקול זמני ומובן שלא בעדויות יתר הנתבעים בפני בית המשפט.
הנה כי כן, גרסת התובע כי כלל לא היו הסכמות כנטען בידי הנתבעים, לא נסתרה על ידם ונותרה איתנה אף בחקירתו הנגדית. לא ניתן לאמר כן, על טענותיהם של הנתבעים. הנתבעים לא היו אחידים בעדויותיהם באשר לתוכן ההסכמה הנטענת עם התובע, זאת בניגוד גמור לנטען בסיכומיהם. לא היה תיאום בין הנטען בתצהירי עדותם הראשית של הנתבעים, לנאמר על ידם בעדותם בפני בית המשפט. כאשר נתבקש למשל הנתבע 1 לאשר כי האמור בתצהירו אמת, הוא משיב "לאחר שקראתי, חלקו היה אמת, אלא בלחץ" (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). גם הנתבע 2 אישר כי לא כל האמור בתצהיר עדותו הראשית נכון – "ש. אתה מסכים איתי שיש דברים לא נכונים שכתובים פה? ת. מסכימים שיש דברים שלא שהם לא נכונים , אלא שלא מדויקים" (ראה עמ' 10 לפרוטוקול). הדברים מדברים בעד עצמם ואינם מוסיפים למהימנותם של הנתבעים. הנתבעים לא הביאו כל אסמכתא לכספים בסך 50,000 ₪ אשר נטען על ידם כי שולמו לתובע וגרסאותיהם לעניין זה, הופרכו על נקלה בחקירתם הנגדית כפי שפורט לעיל. בדברים אף אין הגיון כלכלי מסחרי. מה להם לאנשי מסחר כנתבעים, שימסרו בלא עיגון בדמות הסכם שכירות מסודר, כסף מזומן בסכום בלתי מבוטל בידיו של התובע. יתרה מזו, גרסאותיהם של הנתבעים באשר להסכמות בינם לבין התובע, עלו אך בפני בית המשפט במועד ישיבת ההוכחות ולא עלו כלל בשלב הגשת בקשתם לביטול עיקולם זמניים אשר הוטלו במסגרת תובענה זו. הדבר תמוה ומפחית עוד יותר ממהימנות עדותם של הנתבעים בעניין זה.
משכך, איני מקבלת טענת הנתבעים כי הגיעו להסכם שכירות נוסף, בע"פ עם התובע וכי שולם לו בגינם של דמי השכירות 50,000 ₪ במזומן.