דגן נ' אי.די.אי חברה לביטוח בע"ם ואח'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בנצרת (כב' השופטת כ' האפט-רוטפלד) מיום 16.12.2010

פסק דין

המבקש נסע בכביש ישר. בנקודה כלשהי התמזג מימינו כביש, ויצר צומת "טי", בה מוצב תמרור "עצור", המורה לנהג הבא מימין לעצור וליתן זכות קדימה. והנה כשהגיע המבקש אל הצומת (הלכה למעשה כשהוא נוסע ישר בכביש) – הגיע מימינו רכב הנהוג בידי המשיב 2, שלא ציית לתמרור ה"עצור", והתנגש במכוניתו.

למכונית נגרם נזק רב. המשיבה 1, חברת הביטוח של המשיב 2, שילמה לו את נזקיו, בקיזוז סך 10,000 ₪, משום שייחסה לו אשם תורם לגרימת התאונה. מכאן באה תביעתו לבית המשפט קמא.

בית המשפט קמא קבע, כי לא יכול היה לראות כל ממצא רלוונטי לאופן התרחשות התאונה. ואף על פי כן הוא דחה את התביעה, משום שעל המבקש היה להיזהר בכניסתו לצומת, גם אם הזכות להיכנס לצומת היא שלו.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה בחרתי לדון בבקשה כבערעור, כאילו ניתנה הרשות והוגש על פיה ערעור. לפי טעמי, שגה בית המשפט קמא בפסיקתו. אכן, על כל נהג הנכנס לצומת להיזהר בכניסתו לצומת. אלא שבכך אין כדי לסייע בידינו במקרה הנוכחי. משהגיע בית המשפט קמא כדי כך, שאין בידיו כל ממצא אודות אופן התרחשות התאונה, וממילא לא היה בידוי כל ממצא המבסס את טענת המשיבים כי הוא לא נזהר בכניסתו לתוך הצומת, היה עליו לפעול על פי נטל הראיה, והרי הוא מוטל על שכמם של המשיבים להוכיח, כי יש להטיל אשם תורם על המבקש, לאחר שהם אישרו בפה מלא את דבר אחריותו של המשיב 2 לתאונה. משלא הורם הנטל – היה מקום לקבל את התביעה ולא לדחותה. על כך אוסיף, כי המשיב 2 עצמו, כמי שנטל חלק בתאונה, אישר בכתב ידו את אשמתו לתאונה, בלא שהוא מלין ולו במילה על המבקש, כאילו נכנס לצומת שלא בזהירות. משאין בפניי כל סימן לכך, שאישור זה, שבא בכתב ידו של המשיב 2, נעשה שלא בתום לב, יכול אני להיתמך בו על מנת ללמוד על הילך רוחו סמוך לאירוע התאונה, וכאמור הוא עצמו סבר, כי לא היתה למבקש יד בהתרחשות התאונה.

כאמור, המבקש תבע פיצוי בסך של 10,000 ₪. המשיבים טענו, כי קיזזו רק סך 8,804 ₪ מן המגיע לו בגין התאונה.

משהגיע בית המשפט קמא לכלל דיעה, כי עליו לדחות את התביעה, הוא לא ברר את שאלת הנזק. עם זאת, כיוון שהמשיבים אישרו סך כ-8,800 ₪ כנזק ישיר של למכונית כתוצאה מן התאונה, התוספת של 1,200 ₪ הינה סבירה לפי נסיבות העניין, ככזו המשקפת את עגמת הנפש שנגרמה למבקש כתוצאה מן התאונה, סכום שאף ממעיט מעוגמת הנפש האמיתית ממי שחווה תאונה שכזו, על כל הטרחה שבאה בעקבותיה, לרבות הוצאות נלוות לאורך כל הדרך עד כי הניזוק מקבל את מכוניתו חזרה. על כן, העמדת תביעתו על סך של 10,000 ₪ הינה סבירה לחלוטין, וזהו הסכום שיש לפסוק לו.

משום הטעמים הללו הנני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, מקבל את התביעה ומחייב את המשיבה 1 לשלם למבקש סך 10,000 ₪ וכן אגרת משפט ששולמה בעת פתיחת ההליך בבית המשפט קמא, ועל שני אלה יתוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27.4.2010) ועד לתשלום בפועל. נוסף על כך תישא המשיבה בהוצאותיו של המבקש, הן בבית משפט זה והן בבית המשפט קמא, בסך של 1,000 ₪.

ככל שהפקיד המבקש ערבון בהליך שלפניי – הוא יוחזר לידיו.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"א, 17 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.