דגן נ' בלפסט בר בע"מ ואח'

פסק דין

1. תביעתו זו של התובע היא לפיצוי בגין הפלייה ופרסום מפלה, על-פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה); זאת, בשל כך שביום 16.1.11, בעת ביקורו בבית העסק של הנתבעת 1, לא ניתנה לו האפשרות ליהנות ממבצע 1+1 חינם בהזמנת משקאות, שהוגבל לנשים בלבד. בדיון מיום 25.12.13, לאחר שמיעת הערות בית המשפט, הסכימו הנתבעים, כי מבלי להודות באחריות, וכמחווה של שירות טוב ללקוח, ישולם פיצוי לתובע בסכום שייקבע על-ידי בית המשפט, על יסוד מכלול הראיות וסיכומי הצדדים, בכתב ובהשלמתם בעל-פה. בהתאם, הצדדים מיקדו טענותיהם בהשלמת הסיכומים בעל-פה אך לעניין גובה הפיצוי שישולם לתובע.

2.בקובעי את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בנסיבות העניין, עמדה לנגד עיני תכליתו של חוק איסור הפליה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי המבוא להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 370, וכפי שהיא משתקפת בפסיקתו המנחה של בית המשפט העליון ברע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011). נתתי דעתי למכלול השיקולים השונים המשמשים בזירה, בכלל, ובנסיבות המקרה דנן, בפרט. בין היתר, ניתן משקל לעובדה כי גם לגרסתו של התובע מדובר באירוע יחיד עבורו; נתתי דעתי לכך שלמרות הפגיעה הקשה לה טען כתוצאה מהפלייתו, הודה התובע כי לא עזב את בית העסק ונותר בו יחד עם קרובת משפחתו עמה הגיע במשך כשעה או יותר, עניין המקרין על עוצמת הפגיעה הנטענת; הבאתי בחשבון כי התובע לא הוכיח פוזיטיבית שהיו גברים נוספים שהופלו בפועל על-ידי הנתבעים בדומה לוֹ בקבלת המבצע, ויתכן כי ניתן למצוא את ההסבר לכך בטענת הנתבעים כי הלכה למעשה ההטבה ניתנה גם לגברים, על-פי בקשתם, אף אם במקרה של התובע לא נעשה כן מחמת תקלה או כל סיבה אחרת (יצוין, כי על טענה זו של הנתבעים חזרו הם בסיכומיהם בעל-פה). כן נלקח בחשבון היקף המבצע, שהוגבל רק לימי ראשון; וכן העובדה שהנתבעים חדלו מן המבצע ופרסומו זמן קצר לאחר האירוע, מיד לאחר שהובהרה להם הבעייתיות הגלומה במבצע האמור. עוד שקלתי את העובדה שהנתבעים לא חלקו על דבר קיומו של פרסום המבצע המפלה, כמו גם את העובדה שאין חולק כי התובע עצמו הגיע לבית העסק באקראי ולא בהסתמך על הפרסום, לוֹ נחשף רק לאחר האירוע (והשוו: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (11.8.2003)).

3.לכל אלה יש להוסיף את התנהלות הצדדים לאחר המקרה ובניהול תביעה זו. בכלל זה, נתתי דעתי, בין היתר, לטענות הנתבעים בנוגע לתכליתה האמיתית של תביעה זו, בשים לב לכך שבפנייתו של התובע באמצעות עורך דין, ביקש פיצוי כספי בלבד ולא ביקש להפסיק להנהיג את המבצע המפלה; לטענות התובע בנוגע לקשיים שהעמידו הנתבעים בבירור תביעה זו, נוכח הליך פשיטת הרגל בו מצוי התובע; וכן את הסכמתם של הנתבעים לשלם פיצוי לתובע, מבלי להודות באחריות, כמחווה של שירות טוב ללקוח.

4.על יסוד האמור, ובשים לב לרף שנקבע בפסיקת בתי המשפט לערכאותיהם במקרים דומים, אני מורה לנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך של 10,000 ₪.

בנסיבות העניין, וגם נוכח הפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק בסופו של יום, אני מוצאת לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסכום כולל של 1,500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ד, 27 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.