דגן נ' אברהם

פסק דין

תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע עקב תאונת דרכים.

לטענת התובע, ביום 22.6.09 שעה שרכבו, שהיה נהוג באותה עת על ידי חברו בשם ארז כהן (להלן: "הנהג"), נסע בכביש  בגין, הבחין הנהג ברוכב אופניים קטין "ללא קסדה וללא מחזירי אור נוסע על המדרכה הצרה שבצמוד לדופן המנהרה והאט.."; רוכב האופניים מעד ונפל מן המדרכה אל הכביש; כתוצאה מכך הרכב התנגש בו וגרר אותו למרחק של 20 מטרים; הוזמן אמבולנס למקום התאונה והילד פונה לבית החולים.

לטענת התובע, בוחן תנועה הגיע למקום ולאחר חקירה התיק במשטרה נסגר. התובע מוסיף, כי בעקבות התאונה נפגע רכבו בחזיתו ובגין כך תובע התובע פיצויים לרבות בגין עוגמת נפש והוצאות אחרות בסכום כולל של 6,000 ₪.

לטענת התובע, חל איסור על רוכבי אופניים לנסוע בכביש בגין; נוסע האופניים "לא נקט באמצעי הבטיחות הדרושים – קסדה ומחזירי אור.." .

הנתבע הינו אביו של הילד רוכב האופניים. בכתב הגנתו טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות על הסף. לטענתו, אין הוא נושא באחריות שילוחית כלפי בנו; ההורים נקטו באמצעי הזהירות המוטלים עליהם כדי למנוע כל סכנה מהילד; הילד לא יכול היה להבחין בשלט שאוסר כניסת אופניים לכביש וזאת לנוכח גילו- 12.5; בכביש קיימת מדרכה להולכי רגל ולפיכך ניתן היה לצפות שילד ירכב על אופניים על המדרכה.

הנתבע ממשיך וטוען, כי קיימות סתירות בטענות התובע, שכן מצד אחד ניטען שהנהג הבחין בילד כשנסע על המדרכה ואף האט, אך מצד אחר הוא אינו מסביר איך הרכב בכל זאת התנגש בילד וגרר אותו למרחק של כ 20 מטר. מכל מקום, טוען הנתבע, היה על הנהג לשמור מרחק מהילד ולעבור לנתיב השני כדי להימנע מפגיעה בילד.

לאחר לימוד כתבי הטענות ושמיעת הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

על פי הפסיקה, הורים חבים חובת הזהירות ישירה של ההשגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר, ואחראים הם כלפי מי שניזוק על ידי ילדם עקב אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהם כהורים. יישומה של חובת זהירות זו איננו אחיד והוא תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ראו  ת.א. (חיפה) 1225/90 ניר נגד בן עמי; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נגד חי כהן ואח', פ"ד נ(2), 111.

בעדותו בבית המשפט, העיד האב – הנתבע כי מתברר שהילד השאיל את האופניים משכנתם והביא אותם לבית הספר באמצעות האוטובוס; שם החנה אותם ועשה בהם שימוש מידי פעם. הנתבע העיד שהוא לא ידע על הדבר ורק בעקבות התאונה הדבר נודע לו מהשכנה. הנתבע הגיש אישור בכתב מהשכנה  בדבר השאלת האופניים לילד. ראו עמ' 4 לפרטוקול הדיון, שורות 1-15.

התובע לא הביא כל גרסה אחרת כנגד גרסתו של הנתבע בהקשר הזה; הוא אך טען שעל הנתבע לפצותו מעצם היותו אביו של הילד שרכב על האופניים וגרם לתאונה באשמתו.

בנסיבות העניין,  לדעתי לא ניתן לבסס אחריות  כנגד ההורים. קשה לצפות מהורה להניח מצב שבו בנו ישאיל אופניים ויחזיק אותם בבית הספר על מנת לעשות בהם שימוש, כשהוא נמצא מחוץ למסגרת הזמנים שבהם הוא אמור לשהות בבית ולהיות תחת השגחתם של ההורים. כאמור, מעדות הנתבע עולה שההורים לא ידעו שהילד השאיל את האופניים ועשה בהם שימוש במהלך שעות היום.

זאת ועוד, לדעתי בנסיבות העניין, הנהג יכול היה להימנע מהתאונה, שכן התובע בעצמו מציין בכתב התביעה כי הנהג הבחין בילד כשזה רכב על האופניים על המדרכה  הצרה ואף האט. לדעתי, היה על הנהג שעה שהבחין בילד רוכב על האופניים להתרחק ממנו על מנת להימנע מסכנה אפשרית של פגיעה בו. זאת ועוד, טענתו של הנהג שלפיה הוא האט כשהבחין בילד, אינה מתיישבת עם העובדה שהרכב גרר את הילד עם האופניים לאחר הפגיעה בו לאורך 20 מטרים. מדובר במרחק ארוך יחסית שמעיד על מהירות גבוהה יחסית בהתחשב לסביבה המסוכנת שהתקיימה בנסיבות המקרה, שאף הנהג היה ער לה כפי טענתו.

כאמור, התובע גם מבקש לבסס את אחריות הנתבע בכך שהילד הפר את חוקי התנועה, כאשר רכב על אופניים בכביש שנהיגת אופניים אסורה בו. לדעתי, אף טענה זו אינה יכולה להועיל לתובע, שכן קשה לצפות מילד בן 12.5 להכיר את חוקי התנועה  ולהבחין בשלטים המסדירים את כללי התנועה  ומשמעותם בצורה שלמה ומלאה.

לנוכח האמור, אני מחליט לדחות את התביעה. בנסיבות העניין, איני נותן צו להוצאות.

בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ד תמוז תש"ע, 06 יולי 2010, בהעדר הצדדים.