דברת נ' מעגלי אבטחה בע"מ ואח'

החלטה

המבקש הגיש בקשה לסעדים זמניים מסוג צווי עשה, במסגרת התובענה העיקרית שהיא תובענה להסרת קיפוח המיעוט בחברה המשיבה 1, אשר המבקש והמשיבים 3 – 5 הם בעלי מניות ודירקטורים בה. המשיבה 2 היא חברה בשליטת המשיב 3. למבקש רבע ממניות המשיבה 1 (להלן גם "החברה"), והוא היה ועודנו רשום גם כדירקטור בה. עד חודש יולי 2010 היה המבקש גם מנכ"ל החברה, ובחודש יולי 2010 הודח מתפקידו זה בטענה כי שלח ידו בכספי החברה שלא כדין. מאז אין הוא עובד בחברה.

אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי כאשר עסקינן בצווי עשה זמניים הכלל הוא שאין לתיתם. לטעמי, לעיתים נדרשים דווקא צווי עשה זמניים כדי לשמור על המצב הקיים או להחזירו לקדמותו, מה גם שלא תמיד מיועדים סעדים זמניים דווקא לשמירה על המצב שהיה קיים ערב הגשת הבקשה. סעדים זמניים נועדו בעיקרם למטרות אלה: למנוע מצב בו הסעד העיקרי, אם וכאשר יינתן, יהיה מרוקן מתוכן או בלתי אפקטיבי; ולמנוע הברחת נכסים או התחמקות מהדין. יש ומטרות אלה ניתנות להשגה בדרך של צו עיקול זמני או בדרך של צו עיכוב יציאה מהארץ. יש ונדרשים צווים זמניים אחרים להשגת מטרות אלה או איזו מהן (צווי מניעה זמניים, וסעדים זמניים אחרים). אכן, שכיח יותר שהצווים הזמניים המבוקשים והניתנים הם צווי מניעה ולא צווי עשה, אולם אין לומר שהכלל הוא שצווי עשה זמניים יינתנו רק במקרים נדירים.

ככלל, כאשר עסקינן בסעדים זמניים, שיקול הדעת של בית המשפט רחב מזה המופעל מקום בו עומדים להכרעה הסעדים הסופיים המבוקשים בתובענה העיקרית. שאלות של ניקיון כפיים בהתנהגות המבקש עובר להגשת הבקשה ולאחר הגשתה, של גילוי מלא מצידו במסגרת הבקשה, ושל שיהוי בהגשת הבקשה, עומדות על הפרק ומקבלות משקל רב במיוחד מקום בו עסקינן בבקשה לסעד זמני. ודוק: שאלות אלה חשובות דווקא היכן שהוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעדים הזמניים, משום שללא הוכחת זכות לכאורה כזו ממילא דין בקשה לסעד זמני להידחות. שאלות אלה נקלטו במשפטנו במסגרת דיני היושר, כאשר סעדים זמניים נחשבים כמקרה מובהק של סעדים שביושר שעל בקשה לקבלם חלים דיני היושר הדורשים, ככלל, מהמבקש סעדים כאלה להיות נקי כפיים בהתנהלותו לגופו של עניין, לגלות באופן מלא גם עובדות שאינן נוחות לו בגדר הבקשה לסעדים כאלה, ולהימנע משיהוי בהגשת הבקשה.

הבקשה נגועה בשיהוי רב ובלתי מוסבר. המבקש הודח מתפקידו כמנכ"ל החברה כבר בחודש יולי 2010, ועיקר המצב עליו הוא מלין בבקשה ובתובענה העיקרית – ניתוקו ממידע על ענייני החברה בעודו בעל מניות בה בשיעור של 25% ודירקטור בה – נמשך ברציפות מאז, בידיעתו המלאה. למרות זאת הוגשה התובענה (והבקשה) רק כשנה לאחר מכן. לא היה בפי המבקש כל הסבר לשיהוי ממושך זה. הצדדים (פרט למשיבה 2) מצויים כל העת, מאז יולי 2010, במערכת עניפה של התדיינויות בערכאות שונות: בבית משפט זה (בתביעה שהוגשה נגד המבקש וניתן בה סעד זמני); בבית הדין לעבודה (בתביעה שהגיש המבקש); ובבתי משפט שלום (כמה תביעות בכמה בתי משפט, שהדיון בהן אוחד לאחרונה בהחלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון). אין לומר, לפיכך, כי בלבו של המבקש פיעמה התקווה כי ניתן יהיה לסיים את הסכסוך ללא הליכים משפטיים. על רקע זה, הופכת בעיית השיהוי לקרדינאלית לפחות ככל שעסקינן בסעדים זמניים.

נושא השיהוי מקבל משנה תוקף כאשר נוכחים לדעת כי המבקש מסתמך במידה ניכרת, גם בטיעונים בכתב שהגיש לאחר הדיון, על העובדה שהמשיב 3 קיבל – במקום שכר – הלוואות מהחברה בתמורה לעבודתו בה. עובדה זו, בלי להידרש כעת לשאלה האם יש בה כדי להקים למבקש עילה של עושק מיעוט, היתה ידועה למבקש היטב כל העת מעצם היותו מנהלה הכללי של החברה. הוא לא עשה דבר בנדון כל אותה עת, ורק עתה העלה את הנושא בפני בית המשפט כדי לקבל סעדים זמניים אותם ביקש רק שנה ויותר לאחר שכבר חדל ממילוי תפקיד המנהל הכללי של החברה.

המבקש לא הצביע על כל נתון שיש בו כדי ללמד כי דווקא כעת נוצר צורך דחוף בסעדים זמניים כאשר כל העובדות שעליהן מבוסס הבקשה הן עובדות שלא רק שלא באו לעולם בעצם הימים האלה, אלא גם ידיעת המבקש אודותן היא ידיעה מתמשכת, בעיקרה בת שנה ויותר.

גם התנהלות המבקש לגופו של עניין רחוקה מרחק רב מניקיון הכפיים הנדרש בכגון דא. מתברר כי המבקש הוזמן לאחרונה ולבקשתו למשרדו של רואה החשבון של החברה, משרד המעניק לחברה גם שירותי ניהול ספרי חשבונות, על מנת לעיין בחומר של החברה שבמשרד (ודוק: מסתבר גם כי ספרי הנהלת החשבונות של החברה נתפסו על ידי גורמי החקירה של רשות המיסים, ועל כן ניתן למבקש לעיין רק בחומר שאינו ספרי חשבונות, שכאמור אינם נמצאים פיזית במשרדי רואה החשבון הנ"ל). המבקש ניצל רגע בו עובדת המשרד, שבנוכחותה עיין במסמכים, לא היתה בקו ראייה עמו, הוציא מבגדיו שקית עם מסמכים ו"שתל" אותם בקלסר שנמסר לעיונו. דברים אלה התבררו לראשונה במהלך הדיון בבקשה, עת הוצג בפני בית המשפט ובפני המבקש צילום מצלמת האבטחה שקלטה את המעשה. הצדדים חלוקים בשאלה מהם המסמכים הללו; אולם גם אם נקבל גרסת המבקש בנדון כפי שנמסרה בחקירתו בדיון בבקשה, הדברים מציגים אותו באור שלילי מובהק. לדבריו, מדובר במסמכים שנועדו להוכיח את שכרו והתנאים הנלווים להם היה זכאי לצורך ניהול תביעתו נגד החברה בבית הדין לעבודה, והוא לקח אותם בעבר (ללא רשות ומבלי להודיע) מהקלסר שבמשרד רואה החשבון של החברה משום שלטענתו החברה סירבה לגלותם או להמציא לו אותם, וכעת ניצל את ההזמנות להחזירם. מי שנוהג כך אינו יכול להיחשב נקי כפיים. אם זקוק המבקש למסמכים שבשליטת החברה כדי לנהל ולהוכיח את תביעתו כנגדה בבית הדין לעבודה, הדרך להביא לחשיפת המסמכים הללו עוברת דרך בקשה לצו מתאים בבית הדין לעבודה ובשום פנים ואופן לא דרך "נטילת" מסמכים ללא רשות ו"שתילתם" חזרה בסתר לאחר מכן. המבקש מיוצג בהליכים השונים. חזקה שאילו היה מתייעץ עם פרקליטו לגבי הדרך להשיג מסמכים חיוניים, היה מקבל תשובה המשקפת את קיומם של כלים בתחום סדרי הדין המאפשרים השגת המטרה בדרכים כשרות למהדרין. במקום ללכת בדרכים אלה בחר המבקש לעשות דין לעצמו ולפעול בדרך שהכינוי "בלתי ראויה" ממעיט בעליל לגביה, וזאת בהינתן ההנחה כי הגרסה שמסר בעדותו בפניי בעניין זה היא אמת. יתרה מכך: גם בהינתן ההנחה האמורה, שהיא האפשרות הנוחה ביותר למבקש, עדיין הוברר שהוא ניצל לרעה פעולה שנועדה להשגת חלק מאותן המטרות עצמן, שלשמן מבוקשים צווי העשה הזמניים בבקשה זו (ואף לא גילה כי עשה כן אלא על דוכן העדים, בתגובה לשאלה שנשאל). נתון זה מעמיד בפני המבקש מכשול גבוה ביותר על דרכו לקבלת סעדים זמניים כפי שביקש.

המבקש מלין, בין השאר, על כך שהמשיבים גרמו לפתיחת חשבון בנק לחברה בבנק הדואר, חשבון אותו הוא מכנה "סודי". לא ברורה הסודיות הנטענת, אולם מה שברור הוא שלמרות שהחשבון נפתח כמה חודשים לאחר שהמבקש כבר חדל מלעבוד בחברה והיה, כטענתו, מנותק מכל מידע על הנעשה בה, הרי שלא רק שהוא יודע על פתיחת החשבון אלא יודע גם את מספרו(!). הוא אינו טורח לגלות כיצד גילה את קיומו ופרטיו של חשבון בנק שהוא עצמו טוען כי היה "סודי". בבקשה שאחת מעילותיה העיקריות היא הטענה להיעדר מידע, היה על המבקש לגלות כיצד בא המידע לידיעתו. הוא לא עשה כן, ללא כל הסבר. אגב: הוא גם לא חקר את המשיב 3 על עניין חשבון הבנק, ובמקום זאת הרבה לחוקרו על עניינים השייכים בעיקרם להליכים אחרים שבין הצדדים.

המבקש מרבה לעשות שימוש, בטיעוניו, בעובדה שהמשיבים הם המסרבים להצעות בית המשפט (מפי מותב זה, ואחר כך להצעתה המפורט של כב' הנשיאה שאף הועלתה על הכתב) להעביר את הסכסוך שבין הצדדים, כולו, לבוררות שתכריע בו בשלמות וביעילות. נתון זה אין בו כשלעצמו כדי לסייע בידי המבקש בבקשה הנוכחית, משום שאין בו לבדו כדי להצדיק את מתן הסעדים הזמניים נוכח האמור בהחלטה זו לעיל.

האמור לעיל מצדיק דחיית הבקשה לסעדים זמניים בעת הזו, וכך נקבע בזה. לא למותר להוסיף כי על המשיבים לדעת שבבוא בית המשפט לדון ולהכריע בתובענה לגופה, עשויים השיקולים להשתנות ועימם עשויה גם התוצאה להשתנות, כולה או מקצתה. אין דין בקשה לסעדים זמניים בכלל (ולסעדים שמטרתם שינוי במצב הקיים בעת הגשת הבקשה בפרט) כדין הסעד הסופי, המוכרע לאחר שמיעת ראיות ובירור מקיף של העובדות כולן ושקילת האינטרסים הראויים של כל הנוגעים בדבר בטווח הארוך.

הערה לפני סיום: במהלך הדיון בבקשה ביום 14/8/11 הסכימו שני הצדדים כי הדיון בתובענה שבכותרת יאוחד עם הדיון בתביעת החברה כנגד המבקש בבית משפט זה (ת. אז. 15809-12-10). יואילו הצדדים או מי מהם להגיש בקשה בעניין זה לכב' הנשיאה בדחיפות, על מנת שבקשה כזו תהיה בפני כב' הנשיאה עוד לפני הדיון הקבוע בפני כב' הנשיאה בתובענה שבכותרת ליום 19/9/11.

התזכורת הפנימית שנועדה ליום 5/9/11 מבוטלת.

הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בפסיקת ההוצאות בתום הדיון בתובענה.

ניתנה היום, כ"ט אב תשע"א, 29 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.