דבורי נ' צפת

פסק דין

1.בפני תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מרשלנות הנתבעת, עת הטילה, לטענתו, עיקולי סרק על נכסיו.

לטענת התובע, למרות ששתי הדירות שבבעלותו (שתיהן צמודות בשכונת נוף כנרת בצפת), מושכרות ולנתבעת הועברו חוזי השכירות, למרות זאת, נדרש במהלך השנים לשלם תשלומי ארנונה שבפיגור בגין דירות אלו וננקטו נגדו הליכי עיקול.

בנוסף, טען התובע כי הנתבעת חייבה אותה והטילה עיקול בגין חוב ארנונה ביחס למבנה שכלל לא קיים.

לטענת התובע, התנהלות זו של הנתבעת פגעה בשמו הטוב, ברכושו, בזמנו ובשל כך הינו זכאי לפיצויים בגין בזבוז זמן, אבדן ימי עבודה, טרחה, הוצאות יעוץ משפטי, פגיעה בשמו הטוב ועגמת נפש.

2.הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן התביעה בסמכות עניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים.

לגופם של דברים טענה הנתבעת כי התובע לא המציא לנתבעת עותק מהסכם השכירות בינו לבין שוכרי אחת הדירות בשם שוחט, אלא רק ב- 20.12.09.

לטענת הנתבעת, בהעדר הודעה כתב עד אותו מועד וע"פ סעיף 325 לפקודת העיריות, היה רשום התובע כמחזיק הנכס ולפיכך, כשהוראות הקבע לתשלום, חזרו, נשלחו דרישות תשלום לתובע וכשהחוב לא שולם, הוטל עיקול. לטענת הנתבעת מיד לאחר קבלת הסכם השכירות ביום 20.12.09, הוסר העיקול.

הנתבעת טענה כי ביחס לדירה האחרת, לא היו בעיות חוב ועיקולים שכן קיבלה הודעה במועד לגבי השכרתה.

לעניין הנכס שבבניה טענה הנתבעת כי המדובר בנושא לערר. הנתבעת הוסיפה כי התובע הגיש בקשה לתוספת בניה ואף שילם אגרות בניה בתאריך 6.7.11 ולפיכך, סברה כי קיים נכס ראוי לחיוב. הנתבעת הבהירה כי לאחר שהסתיימה תקופת פטור של חצי שנה, נשלחה לתובע הודעת חיוב, אשר בהעדר השגה עליה, הוטל העיקול. לטענת הנתבעת מיד כשהתובע הודיע שהבניה לא הסתיימה שלחה נציג מטעמה לבדיקה ומשהסתבר כי אכן הבניה לא הושלמה, בוטל העיקול וניתן פטור למשך חצי שנה נוספת.

3.בתאריך 7.2.13 הופיעו הצדדים בפני. מטעם הנתבעת העיד מר דוד יהודה (להלן: "יהודה") - מנהל מחלקת הגביה אצל הנתבעת.

דיון:

4.ראשית, אציין כי יש לדחות את טענת הנתבעת להיעדר סמכות עניינית:

אמנם, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים התש"ס – 2000 ,כל מעשה או החלטה של רשות מקומית הקשורים לענייני ארנונה נתונים לסמכותו הייחודית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. לפיכך, אילו הייתה התביעה לחייב את הנתבעת לשנות את החלטתה, או לנהוג באופן מסוים, הייתה התביעה בסמכות עניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. אולם, במקרה דנן, אין המדובר בתקיפה ישירה של "החלטה של רשות", אלא בתביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו, עקב רשלנות הנתבעת. לפיכך ולאור סכום התביעה, המדובר בתביעה בסמכותו העניינית של בימ"ש זה (ראה גם ת"א 3887-12-10 חישבון נ. מועצה מקומית כפר כנא ואח', החלטה מיום 9.3.11).

5.לגופם של דברים, לאחר שעיינתי במסמכים שבפני ובטיעוני הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ומצומצם: טענותיו של התובע מתייחסות למעשה לשלושה מקרים בהם הוטלו עיקולים, לטענתו, שלא כדין, על נכסיו. יש לבחון מקרים אלו באופן פרטני. מובן כי טענותיו הכלליות של התובע לגבי אי הסדר הקיים אצל הנתבעת אינן עילה לקבלת התביעה, אלא אם תוכח ביחס לכל אחד מהמקרים התנהלות רשלנית של הנתבעת.

6.שני העיקולים הראשונים הוטלו בגין חוב על נכסים שלטענת התובע לא החזיק בהם וזאת בגין השכרתם. סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות קובעים את החובה למסור הודעה בכתב לעירייה על חילופי בעלות, או חזקה וכן קובעים את התוצאה של הימנעות ממסירת הודעה כאמור – תוצאה שהינה חיוב המחזיק הקודם.

סעיף 325 לפקודה קובע: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים או מחזיקם של קרקע או של בניין שהוא חייב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

סעיף 326 לפקודה, המתייחס אף הוא לחובת הדיווח לעירייה, קובע: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם הייתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם הייתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלמו ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חב בארנונה".

על תכלית הוראות אלו עמד בית המשפט בע"א (מחוזי ת"א) 1982/97 כהן צדוק נ. עיריית תל אביב-יפו, בסעיף 7 לפסק הדין:

"פקודת העיריות קובעת בסעיף 325 כי המחזיק בפועל מסתכן בכך שהעירייה תוכל להמשיך ולתבוע ממנו את חוב הארנונה גם לאחר שיחדל מהחזקתו, אלא אם כן יודיע לה בכתב כי חדל להחזיק בנכס. בכך ביקשה הפקודה להעביר את נטל הבדיקה והעדכון של מצב ההחזקות בנכסים השונים מכתפיה של העירייה אל כתפיו של המחזיק. ההיגיון שבהעברת נטל זה ברור, שכן היקף הנכסים השונים המצויים בתחומי העירייה הינו עצום ורוב השינויים במצב ההחזקות של נכסים אלו מתרחשים חדשות לבקרים. במצב דברים זה, אין העירייה מסוגלת, מטבע הדברים, לעדכן את רישומיה באשר לשינויים אלה, באמצעות מקורות ומשאבים עצמאיים.