פסק דין
רקע עובדתי
1. עסקינן בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת על סך של 50,000 ₪.
2. התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בהפעלת צהרונים, משפחתונים וגני ילדים. הנתבעת הינה חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק הדואר, התשמ"ו- 1986 ( להלן: חוק הדואר), ופועלת מכוחו ( להלן: הנתבעת ו/או רשות הדואר).
3. בהתאם לכתב התביעה, בתאריכים 4.1.11 ו- 10.1.11 שלחה התובעת, באמצעות הנתבעת, 149 מעטפות (להלן: המעטפות ו/או דברי הדואר) . המעטפות נשלחו בדואר רשום, כאשר התובעת שלמה והזמינה שירות משלוח מסרונים לטלפון הנייד של מנהלה, המאשרים את מסירת דברי הדואר.
4. ביום 7.1.11 נתקבל אצל מנהל התובעת מסרון בודד אודות מסירת שלוש מעטפות בלבד. משכך, התובעת החלה לברר אשר עלה בגורלם של יתר דברי הדואר שנשלחו, כן הוסיפה, כי התחילה במסע חיפושים מתיש אחר יתר המעטפות, ואף נאלצה לשחזר את תוכן המסמכים שנשלחו, דבר שגזל ממנה זמן, הוצאות וטרחה רבה. עוד נטען, רק ביום 20.2.11 נודע לתובעת כי עקב תקלה לא הוקלדו המעטפות במחשב הנתבעת, ורק כעבור חודשיים מיום שליחתן אושר באוזני התובעת כי המעטפות אכן הגיעו ליעדן במועד.
5. מכאן, תביעתה של התובעת, בה היא עותרת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל אי הקלדת דברי הדואר במחשב ובשל אי מסירת מסרונים אודות הגעת דברי הדואר ליעדם.
6. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 12.3.12 הצדדים הגיעו לידי הסכמה לפיה ינתן פס"ד על יסוד העובדות המוסכמות שקיבלו ביטוי בדברי הצדדים מאותה הישיבה ואשר הן:
א. מוסכם כי התובעת שלמה סך של 149 ₪ לנתבעת, עבור השירות של משלוח מסרונים המאשרים ביצוע המסירה לנמען.
ב. מוסכם כי דברי הדואר לא הוקלדו במחשבי הנתבעת עם קליטתם, כך שלא ניתן היה להתחקות אחריהם גם לא לברר אשר עלה בגורלם באמצעות אתר הנתבעת.
ג. מוסכם, שנשלחו 3 מסרונים לעניין 3 מעטפות בלבד.
ד. מוסכם שהתובעת פנתה לנתבעת משלא קיבלה את המסרונים, ולגישת הנתבעת עצמה נמסר לתובעת אודות הגעת המעטפות ליעדן בחלוף כ 21 יום ממשלוחן (פרוטוקול הדיון מיום 22.1.12, ע'1, ש' 27).
ה. מוסכם גם כי, הנתבעת החזירה לתובעת את הסך של 149 ₪, ששולם עבור השירות של משלוח המסרונים.
7. על יסוד עובדות מוסכמות אלו אכריע בשאלות המשפטיות שנטושו בין הצדדים, אך תחילה אציג את תמצית סיכומיהם שהעלו בדיון מיום 12.3.12.
טענות הצדדים
8. לטענת התובעת, עקב רשלנותה של הנתבעת בטיפול בדברי הדואר ובשליחת מסרונים, נמנע מהתובעת לעקוב אחר המעטפות. משכך, התובעת זכאית לפיצוי מאת הנתבעת בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה. עוגמת נפש זו באה לידי ביטוי בפניותיה הרבות של התובעת, המתח הרב בו הייתה שרויה, גם בעובדה ששקדה משך ימים על שחזור תוכן המעטפות לשם משלוחן בשנית. התובעת טוענת כי, במקרה דנן יש לחייב את הנתבעת באחריות נזיקית ואין להיזקק לתנאי החסינות הקבועים בחוק הדואר.
9. עיקר טענותיה של הנתבעת מתמקדות בחסינות הקובעה חוק הדואר. לגישתה, החוק מצמצם את האפשרות לתבוע למקרים המנויים בחוק עצמו. אי-לכך, לא ניתן לתבוע את הרשות מכוח חוקים אחרים, גם לא עפ"י פקודת הנזיקין. עוד נטען, מאחר שעל פי החוק אחריות הנתבעת היא רק לנזק ישיר, אין מקום לפצות את הנתבעת בגין עוגמת נפש, באם נגרמה כזו.
דיון והכרעה
10. בחינת המחלוקת שנטושה בין הצדדים מחייבת תחילה התייחסות להיקף הגבלת האחריות שקבע המחוקק, וביתר פירוט למתן תשובה לשאלה :
האם הוראות סעיפים 77, ו-78 לחוק, שוללות את זכות התביעה בגין נזק כלשהו שלא קיבל ביטוי בהוראות הנ"ל, בהתאם לחיקוק אחר, כגון פקודת הנזקין ? או שמא החסינות והגבלת האחריות חולשות אך ורק על נזקים שאוזכרו בהוראות הנ"ל ובהתאם לתנאים המנוייים בסעיפים ?