פסק דין
1.המערערת, ילידת 1988, הורשעה בבית משפט השלום בבאר-שבע בעבירות של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר ושימוש במקרקעין האמורים ללא היתר – לפי סעיפים 204 ו- 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
זאת בכך שסמוך ל- 1/5/11, בנתה מבנה פח בשטח של כ- 100 מ"ר במתחם אל זיאדנה, סמוך לכביש 40, והחל מיום 23/5/11 ואילך עשתה בהם שימוש למגורים.
היא הורשעה לאחר שביהמ"ש קמא שמע את כל ראיות התביעה וההגנה – וקבע בהכרעת הדין כי הוכח מעבר לספק סביר כי עבודות הבניה (שאין חולק כי בוצעו ואין חולק כי בוצעו ללא היתר ) – בוצעו על ידה וכי השימוש באותו מבנה למגורים נעשה על ידה.
בגזר הדין הוטלו על המערערת מאסר על תנאי של 3 חודשים קנס, של 45,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו והיא נצטוותה להרוס את המבנה לא יאוחר מיום 1/4/14.
2.בפני ערעורה של המערערת על ההרשעה בדין – ולחלופין על גזר הדין.
המערערת אינה כופרת כי המבנה אמנם נבנה ללא היתר וכי מאן דהוא עושה בו שימוש למגורים – אולם לטענתה לא היא שבנתה את המבנה או לקחה חלק בביצוע עבודות הבניה, לא היא זו שעושה בו שימוש למגורים וכי המבנה לא שלה.
ב"כ המערערת מוסיף וטוען כי מחומר הראיות עולה דווקא כי המבנה נבנה ע"י אחרים (מבני שבטה של המערערת המתגוררים במתחם בו מצוי המבנה) כי בסיורי הפקחים באזור הובאו בפניהם נתונים לפיהם לא המערערת אלא אחרים הם שבנו את המבנה והם המשתמשים בו למגורים.
לטענתו, כתב האישום ייחס את העבירות דווקא למערערת משום שבביקור המפקחים האחרון במתחם נמצאה המערערת בתוך המבנה כאשר לדבריה היא שהתה שם לצורך סיוע לבני משפחה מבוגרים משבטה הגרים שם .
עפ"י טענתו בערעור, כפי שהיתה גם בערכאה קמא, אין בחומר הראיות כדי להביא לממצא המרשיע, ולמצער נותר ספק משמעותי אם אכן המערערת היא זו שבנתה את המבנה והיא זו המשתמשת בו למגוריה.
3.לטענת ב"כ המערערת, החל מחודש מאי 2011 ועד אפריל 2013 ערכו פקחי המשיבה 6 ביקורים במועדים שונים במתחם ובמבנה שבתחומו ומתוכם נכחה המערערת במבנה פעם אחת בלבד
(28/8/12). לנוכחות "אקראית" זו סיפקה המערערת הסבר הגיוני (ניקיון בית הדוד שהינו אבי בעלה אשר הוא בעל המבנה). הסבר זה לא נשלל ולא נסתר ע"י המאשימה. עוד הטעימה המערערת כי ניקיון בית הדוד אינה פעולה חריגה והיא מקובלת במגזר הבדואי.
זאת ועוד. חרף טענתו המפורשת של אותו הדוד עצמו בפני פקחי המשיבה כי הוא עצמו הינו הבעלים של המבנה, המשיבה לא אחזה נגדו בהליכים. וזאת אך ורק בשל סירובו להציג תעודת זהות ולהתייצב לחקירה. תחת זאת, העדיפה המערערת ל"היטפל" למערערת אשר כל חטאה היה שנעתרה לבקשת הפקחים להציג בפניהם תעודת זהות.
כן טוען ב"כ המערערת כי פרטי המפגש בין המערערת לבין הפקח אוחיון תועדו בתמציתיות רבה במייל שנשלח על ידו לב"כ הועדה [ת/11]. ברם, בעדותו בבימ"ש עודכנה והורחבה גירסתו כך שנכללו בה פרטים ונתונים חדשים שכלל לא נרשמו במזכר (תוכן שיחתו עם המערערת, הודאת המערערת מפיה כי הינה הבעלים והמחזיקה בנכס, זהות הנוכחים במקום, וכניסתה של המערערת לבית לשם הוצאת תעודת הזהות) כל אלה לא בא זכרם בתיעוד המפקח בזמן אמת.
כן מלין ב"כ המערערת, כי עדותו של הפקח אוחיון, לפיה המערערת טענה בפניו שהינה בעלת המבנה אינה תואמת את תוכנו של המזכר ת/6 שנערך "בזמן אמת" בו נטען כי פגש אדם בשם אחמד זיאדנה אשר הציג עצמו כבעליו של המבנה זומן לחקירה, אך לא התייצב.
עוד משיגה המערערת כנגד קביעת בימ"ש קמא, לפיה גירסתה לעניין ניקיון בית הדוד עולה כדי עדות כבושה. לדבריה, היא כלל לא זומנה למסור גירסה מפורטת טרם הגשת כתב האישום, ובתמונות שהוצגו בבימ"ש בהן לכאורה היא מקבלת את ההזמנה לחקירה, תועדה אחותה ולא היא.
כן טענה המערערת כי זכאית היא להגנה מן הצדק (אכיפה בררנית) – שכן לא מתקבל על הדעת כי אנשים אחרים ביישוב כלל לא הועמדו לדין ולא ננקטו כנגדם הליכים פליליים בגין הקמת המבנה – על אף שלפי המזכרים והדו"חות של המפקחים – הם אלו שהקימו המבנה והמשתמשים בו.
4.בימ"ש קמא (כב' השופט י' עטר), בחן בהכרעת דינו את זיקתה של המערערת למבנה ומידת אחריותה מכוח החלופות המנויות בסעיף 208 לחוק. כן נדרש בימ"ש קמא לשאלת ייעודם התכנוני של המקרקעין.
לאחר שנשמעה פרשת הראיות כולה, הרשיע בימ"ש קמא את המערערת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום וקבע כי הוכח ברף הדרוש בפלילים כי המערערת הינה בעלת המבנה ולכל הפחות הינה בגדר מחזיקה ומשתמשת במבנה – הן לאור הודאתה הנטענת בפני פקח המשיבה, אילן אוחיון (כפי שהעיד על כך בעדותו בביהמ"ש – הגם שהדברים לא נרשמו במזכרים או בתיעוד בזמן אמת), הן לאור הסתירות שמצא בעדותה והן לאור מהימנותם של עדי המשיבה.
5.ב"כ המשיבה טוען מנגד, כי פסק דינו של בימ"ש קמא מעוגן כדבעי, נתמך בראיות, ומבוסס על התרשמותו של ביהמ"ש קמא מחוסר מהימנותם של עדי ההגנה (סעיפים 32,35 ו-37 להכרעת הדין). המדובר לטענתו בממצאי עובדה ומהימנות שאין הצדקה להתערבות בהם.