דאוד נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.לפניי ערעור (שהוגש תחילה כעתירה מנהלית), על החלטת המשיבה, מיום 9.7.13, לפיה נדחה ערעורו של המערער, על החלטה שלא לאשר לו קבלת רישיון נהיגה מסוג C.

2.המערער החזיק ברישיון נהיגה, בדרגות B ו-C מאז שנת 1975. בחודש מרץ 1993 נפסל רישיונו לנהוג למשך 3 שנים, שבסיומן הוא ביקש לחדש רק את רישיון הנהיגה מדרגה B. 

לשם חידוש רישיונו, היה על המערער לפתוח, לאחר תום אותן 3 שנים, בהליכים לפי תקנה 175 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") והוא אמנם עשה כן, אולם ביקש רישיון נהיגה לדרגה B בלבד.

3.רק כשבע עשרה שנים לאחר מכן, בשנת 2013, ביקש המערער לחדש את רישיון הנהיגה גם לדרגה C (היינו - לרכב משא מעל 12 טון). 

המערער הופנה לבדיקה במרב״ד, שם נבדק, בין היתר, על ידי פסיכולוגית קלינית, שקבעה, כי ניכרת אצל המערער נטיה לזלזל בחוקים ולהמעיט מערך מעשיו, אחריותו אינה מפותחת דיה ומשאבי ההתמודדות שלו אינם מספיקים לנהיגה מקצועית ובמכלול נתוניו אין הוא עומד בנדרש מנהג מקצועי. בסיכום, הומלץ לא ליתן בידי המערער רישיון נהיגה לדרגה C מחמת אי התאמה אישיותית לנהיגה.

בעקבות כך, המלצת המרב״ד, החתומה בידי רופא אחראי במרב״ד הייתה, כי המערער כשיר לנהוג ברכב מנועי בדרגה C1, לא בדרגה C.

בהמשך, הוציא מרב"ד סיכום, בחתימת רופא אחראי במרב"ד, לפיו העותר נמצא כשיר לנהוג ברכב מדרגה 1C, ללא הגבלות, אך הומלץ שלא לאשר לו רישיון נהיגה מדרגה C, מחמת "אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה", תוך שנקבע שהוא "רשאי להגיש בקשה מחודשת, דרך משרד הרישוי, כעבור שנה".

בהתאם, ביום 14.3.13, שלח המשיב למערער הודעה, לפיה הוא אינו כשיר לנהוג ברכב מנועי מדרגה C, בשל אי התאמה לנהיגה בטוחה.

4.המערער הגיש ערר על המלצת המרב״ד והוזמן לוועדת ערר רפואית (להלן: ״הוועדה״). וועדת הערר קיימה דיון בעניינו, בנוכחותו, ביום 23.6.13, והחליטה לדחות את הערר, בקבעה בהחלטתה מיום 23.6.13, כי היא דוחה את הערעור לאור מבנה אישיותו, שאינו מתאים לנהיגה ברכב מסוג זה.

בהתאם, ביום 9.7.13, נשלחה אל העורר תשובת המשיבה, בה נכתב, כי בקשתו נדחתה, כי ועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורו וכי "החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי, כי אינך ראוי לנהוג [...בדרגה C...] מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך".

טענות המערער:

5.המערער טוען, כי המשיבה לא נתנה הסבר סביר או נימוק שיש בו כדי לבסס את קביעתה בדבר דחיית בקשתו.

המערער טוען, כי הוא אדם נורמטיבי, שומר חוק, אשר נהג, במשאית, במשך 19 שנים (מאז שנת 1975) ללא בעיות או מגבלות כלשהן וכי הוא אינו סובל מבעיות רפואיות או פסיכולוגיות שמצדיקות פסילתו. לטענתו, הוא אדם זהיר ואחראי, אין לו עבר תעבורתי מכביד ונהיגתו איננה מסכנת את הציבור.

עוד נטען, כי החלטת המשיבה היא החלטה שרירותית, שטחית ולקונית, שניתנה ללא כל ביסוס וכן, כי ההחלטה פוגעת בזכותו להתפרנס, שכן עבודתו כרוכה בנהיגת משאית מעל 12 טון ולכן היא איננה מידתית. 

המערער טוען גם לסתירות בהחלטת הרופא בדרג הראשון וכי הוועדה לא טרחה לבדוק את טענותיו. לטענתו, מדובר בשלילת רישיון ממי שמחזיק בו ולכן אמות המידה לשלילה צריכות להיות מחמירות יותר.

טיעוני המשיבה:

6.לטענת המשיבה, מאפיינים אישיותיים ונפשיים עשויים להיות מקדמי סיכון גבוה לנהיגה לא בטיחותית ולהתרחשות תאונות דרכים. החלטת וועדת הערר היא החלטה מקצועית, המהווה חלק בלתי נפרד מהחלטת המשיב וכי על פי ההלכה, ביהמ״ש לא ימהר לפסוק בניגוד להחלטה מקצועית, שהתקבלה על ידי וועדה מקצועית.

עוד נטען, כי למערער נערכו בדיקות מקיפות וממצאיהן מצביעים על סיכון אפשרי מנהיגתו בעתיד ולכך נוסף עבר תעבורתי הכולל שלילות רישיון. עוד נטען, כי אין מדובר בשלילת רישיון, אלא בהחלטה שלא להעניק רישיון.

המשיבה דנה, בתשובתה, בזכותו של המערער לחופש העיסוק אל מול חשיבות השמירה על בטחון הציבור, בין היתר בשים לב לסיכונים המוגברים אשר נובעים מנהג מקצועי, בהדגישה כי ניתן למערער רישיון נהיגה מסוג 1C, המאפשר לו להתפרנס, מה גם שניתנה לו הזדמנות, לשוב ולפנות בבקשה מחודשת, בחודש יוני 2014.