אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דאוד מוסא עבד אללה אלפרא נ' סאלח אלמטור ואח'

דאוד מוסא עבד אללה אלפרא נ' סאלח אלמטור ואח'

תאריך פרסום : 06/05/2010 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
2657-07
06/05/2010
בפני השופט:
משה ברעם

- נגד -
התובע:
דאוד מוסא עבד אללה אלפרא
הנתבע:
1. סאלח אלמטור
2. עילית (אריה) חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

פסק דין

א.כללי:

תביעה לפיצויים, בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע, בגין תאונת דרכים, ביום 5/9/2001 ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

ב.על העובדות הטענות וההליכים:

התובע, יליד שנת 1935 (תאריך לידתו המדוייק אינו ידוע ואולם, על פי הקבוע בסעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, יש לראות את מועד לידתו, באחד בניסן של אותה שנה, דהיינו: 4/4/1935), פלסטינאי, תושב מחנה אלאמערי, שבשטחי הרשות הפלסטינית, רוכל במקצועו, נפגע בתאונת דרכים, ביום 5/9/2001 (להלן: "התאונה").

על פי הנטען (ס' 2 לסיכומי התובע), התאונה ארעה, כאשר רכבו של הנתבע פגע בתובע, כהולך רגל, בסמוך למחנה מג"ב, המצוי בכפר עקב ובתחום השיפוט של עיריית ירושלים. לטענת התובע, הוא צעד מביתו עד לאיזור כפר עקב, יחד עם עגלה ובה מוצרים שונים שמכר בדרך וכאשר החל בדרכו חזרה לביתו, ביקש לחצות את הכביש הראשי רמאללה – ירושלים ולפתע, הגיח רכבו של הנתבע ופגע בו. הנתבעת, מבטחת הרכב בו נהג הנתבע, לא הכחישה את קרות התאונה, אך הכחישה את נסיבותיה ובעיקר, טענה כי זו ארעה במקום אחר, בסמוך למגרש הכדורגל, בכניסה למחנה אלאמערי, המצוי בתחומי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלה, טענה, כי על התאונה חל צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) התשל"ז – 1976 (להלן: "הצו"), שלפיו, תקופת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו, בהיות התובע תושב הרשות הפלסטינית, הינה שנתיים ומכאן, הוסיפה, כי יש לדחות את התביעה, מחמת התיישנות, נוכח מועד הגשתה ביום 14/2/2007, למעלה מ-5 שנים, לאחר קרות התאונה. עוד, טענה הנתבעת, כי פוליסת ביטוח החובה שהוציאה לרכבו של הנתבע, שולמה רק לאחר התאונה ומכאן, כי במועד התרחשותה, לא הייתה הפוליסה בתוקף ולא מוטלת עליה, גם מטעם זה, אחריות לפיצוי התובע.

לאחר התאונה, הועבר התובע לבית החולים הממשלתי ברמאללה ומשם, לבית החולים שיח זאיד שם, כאשר הוא סובל משברים בעצמות הפנים, בצלע ובשוק רגל שמאל. רגלו של התובע גובסה ובהמשך שוחרר מבית החולים ביום 10/9/2001. מאחר והשבר לא התאחה, אושפז שנית בבית החולים, מיום 17/10/2001 ועד ליום 22/10/2001, לצורך ביצוע ניתוח לקיבוע השבר, באמצעות פלטה וברגים.

לשם בחינת מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה, מינה בית המשפט, מומחים רפואיים, בתחום האורטופדי (ד"ר ג'אבר) ובתחום השיניים (ד"ר הרמתי). ד"ר ג'אבר, מצא, כי השבר בשוק מחובר גרמית וכי התובע סובל מצליעה וקשיים בהליכה. בנסיבות אלה, העריך את נכותו של התובע, בגין השבר בשוק בשיעור של 10%, בהתאם לקבוע בסעף 35 (1) ב לתקנות המל"ל. המומחה הוסיף, כי ייתכן ובעתיד יסבול התובע מכאבים בשוק והוא יזדקק בשל כך למשככי כאבים. כן, ציין בחוות דעתו כי השבר בצלע התאחה והעריך, כי לתובע לא נגרמה נכות צמיתה בגין כך. המומחה קבע את נכותו הזמנית של התובע, בשיעור של 100%, ממועד התאונה ולמשך 6 חודשים, עד ליום 5/2/2002 ובשיעור של 50%, מיום 6/2/2002 ועד ליום 6/4/2002.

בתחום השיניים, קבעה המומחית, בחוות דעתה, כי בצילום CT שנערך לתובע, נראו שברים בלסת העליונה ובעצם הזיגמוטית בפנים. המומחית הוסיפה כי על פי מסמך מביה"ח ברמאללה איבד התובע שיניים קדמיות ואולם, לא ברור אם עליונות או תחתונות, כאשר, אובדן השיניים אמור היה להביא לצורך מיידי של תותבות זמניות בעלות של כ- 4,000 ₪ לכל לסת, אך הטיפול לא נעשה. המומחית ציינה כי בשנת 2003 נעשו לתובע זוג תותבות שלמות בעלות של 2,500 ₪, אך בשל העדר תיעוד של מצב שיניו של התובע, עובר לתאונה, לא ניתן לקבוע אם היה התובע נזקק לתותבות, גם אלמלא התאונה. אשר לנכותו של התובע, סברה המומחית כי ככלל, הנכות הינה 0.25%, בגין כל שן שנעקרה, אך הדגישה, כי לא היה ברשותה צילום רנטגן רלוונטי של השיניים ואף לא קיים דיווח אלו שיניים נעקרו ולכן, לא ניתן לקבוע את נכותו של התובע. מכל מקום, המומחית דחתה את טענת התובע, כי לאחר התאונה נותרו בפיו 3 שיניים בלבד וציינה כי בצילום גולגולת שנערך לתובע, לאחר התאונה, ניתן לראות כי לתובע נותרו כ- 16 שיניים (מתוך 32).

הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. בתצהירו, חזר התובע על טענותיו, לעניין מקום התרחשות התאונה וכן, לעניין הנכות והנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממנה. כמו כן, הוגש, לתמיכה בגרסתו, תצהיר בנו. אולם, משהבן לא התייצב לישיבת ההוכחות, הודיע התובע כי הוא מושך את תצהירו. לאחר שמיעת עדותו, ביקש התובע לצרף תצהיר נוסף, אך נוכח התנגדות הנתבעת והשלב הדיוני המתקדם של התיק, הבקשה נדחתה. בנוסף לתצהירו, הגיש התובע תעודת עובד ציבור ולפיה, המקום בו נפגע, לטענתו, הינו בשטחה המוניציפלי של עיריית ירושלים. הנתבעת, הסכימה לאמור בתעודת עובד הציבור והוסיפה, כי "איננו חולקים על היות המקום הנטען, לגירסת התובע, בתחומי מדינת ישראל. יחד עם זאת אנו טוענים כי התאונה ארעה במקום אחר המצוי מחוץ לתחולת חוק הפיצויים (עמ' 12, ש' 5-7). מטעם הנתבעת , הוגש תצהיר חוקר, אשר גבה מהנתבע הודעת חוץ מפורטת, ביום 25/6/07, בין היתר, בעניין מקום התרחשות התאונה. לתצהיר צורף תמליל ההודעה (להלן: "התמליל") ולפיו, התאונה התרחשה במקום, אשר על פי תעודת עובד ציבור, נמצא בשטחי הרשות הפלסטינית. הנתבעת ביקשה לזמן את הנתבע למתן עדות, אך זה לא התייצב, ובהעדר כתובת מדוייקת, לא ניתן היה להביאו ומשכך, ויתרה על עדותו. התובע נחקר על תצהירו ולאחריו, גם החוקר מטעם הנתבעת. עם סיום שמיעת הראיות ומשהתובענה לא הסתיימה בפשרה, נקבע התיק להגשת סיכומי הצדדים ומשאלה הוגשו, הובא התיק בפניי למתן פסק דין.

ג.דיון והכרעה- שאלת החבות:

יאמר מיד, כי אין ממש בטענת הנתבעת להעדרה של פוליסת ביטוח חובה בתוקף וזאת, נוכח הקבוע בסעיפים 9 ו-14 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981. סעיף 9 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "באין הסכם אחר מתחילה תקופת הביטוח עם כריתת החוזה" וסעיף 14 קובע כי"... דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן" (הדגשה שלי - מ.ב). מכאן וככל שלא הוסכם אחרת, אין דרישה לתשלום מיידי של הפוליסה, כדי לשכללה. בענייננו, הפוליסה שולמה ביום 5/9/2001, יומיים בלבד לאחר שהוצאה (ביום 3/9/2001). משלא נטען, כי בפוליסה נקבע כי תחילת תקופת הביטוח, כפופה לתשלום, יש לראות את הפוליסה כתקפה, מיום כריתת חוזה הביטוח, הוא יום 3/9/2001, שכן, יש לראות את מועד התשלום, בנסיבות העניין, כתשלום שנעשה תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. מכאן, הנני קובע כי, פוליסת ביטוח החובה שהוצאה לרכב המעורב בתאונה, הייתה בתוקף במועד התאונה.

מעיון בסיכומי הצדדים עולה, כי המחלוקת האמיתית, היחידה, בסוגיית החבות, הינה עובדתית ועניינה, מקום התרחשות התאונה. ככל שנקבל את גרסת התובע, הרי, כפי שהצהיר ב"כ הנתבעת לפרוטוקול (עמ' 12, ש' 5-7), מקום התאונה נמצא בשטח מדינת ישראל ועל התובענה חל חוק הפיצויים ולכן, משהוגשה, בטרם חלפו 7 שנים ממועד התאונה, לא התיישנה. מנגד, ככל שנקבל את גרסת הנתבעת, לעניין מקום התרחשות התאונה, הרי, שלפי תעודת עובד ציבור, שהוגשה על ידה ואשר התובע לא חלק עליה, המקום בו נפגע התובע, הינו בשטחי הרשות הפלסטינית ולכן, על התאונה חל הצו ותקופת ההתיישנות בגינה, הינו שנתיים ומשהתביעה הוגשה בחלוף הזמן, אין להידרש לה ויש לדחותה.

יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית, במידה מספקת, לביסוס טענתו ולהוכחת תביעתו. מהראיות עולה כי גירסתו, לעניין מקום התרחשות התאונה, הגיונית, עקבית ומהימנה וככזו, מקובלת עלי לחלוטין. בתצהירו (ס' 4ב), מסר כי התאונה התרחשה בסמוך למחסום מג"ב, בכפר עקב. בחקירתו, העיד, כי הוא יוצא בבוקר עם עגלתו, בכדי למכור את מרכולתו, כאשר הוא צועד על הכביש מסמוך למגרש הכדורגל שבמחנה אלאמערי ועד לכפר עקב (עמ' 14, ש' 9-27). עוד הוסיף התובע בעדותו, כי התאונה, ארעה, כאשר צעד בדרך חזרה לביתו מהמחנה הצבאי וחזר על גרסתו כי התאונה ארעה בסמוך לצומת כפר עקב (עמ' 15, ש' 20).

מנגד, ביקשה הנתבעת לסמוך על התמליל. בהודעתו, מסר הנתבע לחוקר, כי התאונה התרחשה בסמוך למגרש במחנה אלאמערי (עמ' 1 לתמליל, ש' 17-28 עמ' 2, ש' 3). אולם, הנתבע לא התייצב לחקירה על הודעתו ומכאן, אף אם נקבל את התמליל כראיה קבילה (ס' 76 לסיכומי הנתבעת), אין ליתן לתוכנו (וכפועל יוצא גם לתצהיר החוקר) משקל של ממש (כנגד התובע), בהיותו עדות שמיעה ומקום בו לא ניתן היה לעמוד על אמיתותו, במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע. זאת ועוד, חקירתו של הנתבע על ידי החוקר, בוצעה כ-6 שנים לאחר התאונה ומהתמליל עצמו עולה כי הנתבע התקשה לזכור את התאונה, כך מסר לחוקר "...אתה בא אלי אחרי 5-6 שנים אני לא זוכר מה קרה עימי אתמול" (עמ' 1 לתמליל, ש' 9) ובהמשך "...אני רוצה לומר לך באמת לא זוכר בדיוק (שם, עמ' 3, ש' 5). כך גם העיד החוקר שהנתבע לא זכר את פרטי התאונה (פרוט' מיום 3/3/10, עמ'2, ש' 10). בנסיבות אלה, לא ניתן, כאמור, לייחס משקל משמעותי להודעת החוץ של הנתבע, לעניין מקום התאונה.

אמת, עדותו של התובע, לא היתה מדוייקת, כך למשל, העיד, כי יצא לעבודה בשעה 8:00 בבוקר לערך (עמ' 13, ש' 13) ולאחר מכן, השיב כי יצא לעבודה בשעה 6:00 בבוקר לערך (עמ' 14, ש' 14). בנוסף, בתצהירו (ס' 4א) מסר כי התאונה התרחשה בשעה 16:30, לערך ואילו בחקירתו העיד, כי התאונה התרחשה בשעה 14:00 לערך (עמ' 13, ש' 15). יחד עם זאת, אין המדובר באי דיוקים משמעותיים, היורדים לשורש העניין והעיקר, גרסתו, לעניין מקום התאונה, נותרה עקבית ומשכנעת. זאת ועוד, עדותו, לעניין מקום התאונה, מקבלת חיזוק של ממש, מהודעת הנתבע לחברת הביטוח, מיום 12/9/01 (בטופס רישום פרטי תאונת דרכים, נספח לסיכומי התובע) שם מציין הנהג כי התאונה התרחשה בכביש רמאללה – ירושלים, נתון התומך בגרסת התובע. ודוק - בהודעתו לא הזכיר כלל הנתבע את מחנה אלאמערי או את מגרש הכדורגל, כפי שציין בפני החוקר. יוער, כי מתצהיר החוקר (ס' 4) עולה, כי בטרם פנה לנתבע, פנה לאחיו, אשר ציין בפניו כי התאונה התרחשה בסמוך לכפר עקב, כפי שלמעשה טוען התובע.

טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי אין לקבל את גרסת התובע, בהיותה עדות יחידה של בעל דין ובשים לב לשיהוי הרב בהגשת התובענה ומשלא קיימים, לטענתה, ממצאים אובייקטיבים נוספים, התומכים בגרסתו. עוד נטען, כי אין לקבל את תביעתו, נוכח מחדלו הדיוני, מלזמן עדים רלוונטים והמשקל הראייתי, שיש לזקוף לחובתו, בשל התנהלותו. לטענות אלו, אין בידי להסכים.

אכן נכון, מלבד עדותו של התובע, לא הובאו עדויות נוספות, לתמיכה, בגרסתו ואולם, אין בכך, כדי לשלול הכרעה על פיה, הן מטעם מהותי (ס' 54 לפקודת הראיות) והן מטעם דיוני, כדלקמן. על פי הפסיקה, אין מניעה, לסמוך בהליכים אזרחיים, על עדות יחידה של בעל דין, הגם שנדרש כי בית המשפט ינמק את קביעתו. בענייננו, כפי שקבעתי, עדותו של התובע, לעניין מקום התרחשות התאונה, מהימנה לחלוטין, נתמכת בראיות חיצוניות ומקובלת עליי ודי בכך, כדי לעמוד בחובת ההנמקה (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1434-1435, [2009]).

מטעם דיוני, אין מקום, בנסיבות העניין, לזקוף לחובת התובע, את המנעותו מלזמן עדים נוספים, לביסוס גרסתו, לעניין מקום התרחשות התאונה. בחקירתו (עמ' 16, ש' 10), העיד התובע, כי עובר לתאונה, לא נכח בנו, בזירת האירוע ומשכך, עדות הבן, איננה רלוונטית ולא היה בה צורך. באשר לעדות הנתבע, גם כאן, אין מקום, בנסיבות העניין, להטיל על התובע את האחריות הדיונית, לאי זימונו. אכן נכון, המנעות בעל דין, מלהציג ראיה רלוונטית, שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, פועלת לחובתו (ראה למשל: ע"פ 1131/03 קיס נ' מדינת ישראל פ"ד נט(3), 453). אולם, במקרים מתאימים, לא יהיה מקום, לזקוף המנעות מהעדת עד, לחובת הצד שנמנע מלזמנו. ככלל, עד יחשב רלוונטי, לגרסתו של בעל דין, מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת, בנסיבות המקרה, כי בעל הדין ישמיע את העד המסויים, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל דין טוען להם (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4), 651, 659). בענייננו, עדות הנתבע רלוונטית לשני בעלי הדין. לפיכך, התשובה לשאלה, על מי מהם מוטלת החובה להעיד את העד וכנגזרת ממנה, ההנחה כי אם היה זה מעיד, היתה עדותו תומכת בגרסת היריב, הינה פועל יוצא של התשובה לשאלה, על מי מהצדדים רובץ נטל הבאת הראיה, לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ – פורסם בנבו – 5/10/06, פיסקה 53 לפסק הדין), דהיינו, "...אי העדת עד רלוונטי, שעדותו חשובה לשני הצדדים, אינה בהכרח מערערת את גירסת בעל הדין אשר עליו מוטל נטל השכנוע בתיק ואשר נמנע מלהביאו לעדות, כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע, הצליח, מבלי להעיד את העד הרלוונטי, להביא ראיות מספיקות אחרות, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני. במצב דברים זה, עשויה אי העדת העד, לפעול לרעת בעל הדין השני, שעליו נטל הבאת הראיות כעת, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע" (ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו- 2/12/2009) וכך גם הדין בעניין שבפנינו. התובע השכיל להניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס לכאורה של גרסתו, מבלי להעיד את הנתבע, שהיה בה די כדי להעביר את נטל הבאת הראיות. הנתבעת, שחלקה על גרסת התובע, לעניין מקום התרחשות התאונה ואף טרחה לגבות הודעה מהנתבע, באמצעות חוקר מטעמה, ביקשה לזמן את הנתבע (ובצדק), ליתן עדות מטעמה ולא בכדי. משכשל נסיונה (אף שאין לזקוף זאת לחובתה), אי העדת הנתבע, כשלעצמה, איננה פועלת לחובת התובע ונדמה, כי הדברים פשוטים וברורים.

יצויין, כי לא היה מקום, לטענות הנתבעת, בסיכומיה, לעניין העדרותם של מסמכים רפואיים, נוסף על אלו שהוגשו ואשר די בהם, כדי לבסס את גרסת התובע, הן לעניין קרות התאונה (נוסף על האמור בתמליל) והן לעניין מועד התרחשותה (ראה למשל: נספח ג', למוצגי התובע – תעודה רפואית של בית החולים, אליו הועבר התובע, לאחר התאונה) ומה גם, שבחקירתו, התובע לא נשאל לעניין מסמכים רפואיים או אחרים, אשר נטען כי אלה היו צריכים להיות מוגשים. בעניין זה, יוער, כי כפי שעולה מהתעודה הרפואית, מסר התובע, גרסה ראשונית, על פגיעתו בתאונת דרכים ונסיבות מסירתה, תומכות באמינותה, בדומה לרציונל העומד ביסוד כלל הרס גסטא, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, זאת, מן הטעם שהאימרה מהווה תגובה ספונטנית, מיידית, לאירוע מרגש ומסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש כי האימרה כוזבת (ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4), 689, 699-700).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ