דאודי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 שהיא גם תאונת עבודה, שקרתה לתובע ביום 15/9/03 . התאונה קרתה בנסיבות שבהם התובע הוביל סחורה, מוצרי בשר, עבור המעבידה שלו לחנות בירושלים, ובתהליך של פריקת הסחורה לגרסתו הוא ביקש לרדת מארגז המשאית ונפל.

2.ביום האירוע התובע הגיע לחנות וירד מהרכב ופנה לאיש הקשר בחנות בשם פנחס אך פנחס אמר לו כי הוא מאוד עסוק. אז התובע יצא מהחנות ופתח את הארגז ועלה על הארגז והחל להוריד את הציפוי של הניילון מהסחורה. לפי עדותו המנוע היה מופעל כי במקום היה בית ספר והוא לא רצה לעכב מישהו אם ירצה לצאת.

מאחר והיום שהתובע הגיע היה ערב חג, השעה הייתה מאוחרת והחנות שירתה אוכלוסיה דתית, היה לחץ של לקוחות והם ניסו למשוך את הסחורה מהארגז בטרם היה הליך מסודר של ספירה. התובע ניסה להשתלט לבד על ציבור הלקוחות ללא הצלחה.

לפי גרסת התובע הוא החליט בשלב זה לרדת ולקרוא לעזרה. כשהוא בא לרדת מהארגז הוא לא הבחין כי רגלו הסתבכה בניילונים שכבר הורדו על ידו או במשטח או בשניהם והוא נפל כשרגלו נותרת סבוכה בתוך הניילון. גרסה זו במחלוקת כי לטענת באת כוח הנתבעת מה שקרה היה שהתובע איבד את שיווי המשקל בהליך הפריקה ולא כי החליט לרדת מיוזמתו.

בא כוח התובע טוען כי אין להגדיר את הורדת הניילון כתחילת תהליך של פריקה אולם בכל מקרה התובע לא נפל בגלל תהליך הורדת הניילון אלא מפני שכאשר הוא רצה לצאת מהארגז רגלו הסתבכה בניילון. על כן לטענתו חלה ההלכה בעניין אוסם. על פי הלכה זו עצם העובדה שהאירוע נופל לגדר ההוראה הממעטת של פריקה וטעינה, אינה מאיינת את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על פי הגדרת החוק [ רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)], דהיינו השימוש שהוא הירידה, שנכללת בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי".

3.על פי ההגדרה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, העליה והירידה מהרכב אינם כלולים בהגדרה עצמה אלא הם כלולים בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי". בנסיבות מושא תיק זה, נבחנת הרישא של ההגדרה של "תאונת דרכים" דהיינו, "מאורע שבו נגרם נזק גוף לאדם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;" . ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי " כוללת בין היתר גם "... כניסה לתוכו, או ירידה ממנו, ...." אולם מתוך השימושים האמורים הוחרג התהליך של "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (הסיפא להגדרה "שימוש ברכב מנועי").

בפסיקה שניתנה לאחר הגשת התביעה התייחס ביהמ"ש העליון לרכיב "נסיעה ברכב" מתוך ההגדרה "שימוש ברכב" [רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 4/2/09) (להלן: "עניין-נביל); רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.07) להלן: "עניין-ינטל")] והובהר כי יש גם להוכיח כי האירוע שמבוקש לסווגו כנסיעה ברכב, שימוש שהוכר על ידי החוק כ"שימוש ברכב מנועי", יהיה למטרות תחבורה.

המקרה בעניין-נביל הוא של נהג משאית שהיה בשלבים של קשירת מטען כאשר הוא נמצא על המשאית ובעת קשירה של המטען השתחרר חבל והתובע נפל ונפגע. בית המשפט, כב' המשנה לנשיא ריבלין, קבע כי הקשירה של המטען לא הייתה קשורה קשר ישיר עם הנסיעה בפועל וגם לא לגדר "תיקוני דרך".

במקרה בעניין-ינטל נפגע התובע, נהג אוטובוס של אגד, כאשר לפני נסיעה, תוך כדי ביצוע סריקה ביטחונית של פנים הרכב הוא טיפס על מדרגה שעליה ממוקמים מושבים ובעת שירד מהמדרגה נפגע ברגלו מדופן אחד הכיסאות. ביהמ"ש קבע שהגם שהכוונה הייתה לנסוע לאחר בדיקה שאין חפצים חשודים ברכב, הפעולה אינה נופלת בגדר ההגדרה של שימוש ברכב מנועי. בפסק הדין בעניין-נביל מאזכר ביהמ"ש את פסק הדין בעניין-ינטל.

ביהמ"ש העליון גם דן בשאלה זו בהקשר לרכיב של עלייה וירידה מרכב במקרה של אלונקאי אשר הוביל אדם על אלונקה מהמחלקה בבית החולים פוריה לאמבולנס. החולה ששכב על האלונקה הוכנס לאמבולנס. בשלב שבו חלק מהאלונקה כבר הייתה בראשית תהליך ההכנסה לאמבולנס התיישב החולה וכתוצאה מכך הושיט התובע את ידו השמאלית ונותר מחזיק את האלונקה בידו הימנית. אז חש כאבים בצוואר ובכתף ימין. התביעה הוגשה כחלופה ראשונה על פי הפלת"ד וכחלופה שנייה על פי הפקנ"ז. ביהמ"ש השלום קבע כי הגם שהתובע עצמו לא התכוון באותה עת לעלות על האמבולנס המקרה נופל לתוך הפלת"ד ברכיב של כניסה לרכב, שהוא שימוש מוכר בהגדרה של "שימוש ברכב". ביהמ"ש השלום מצא כי החלופה חלה גם כאשר הנפגע הכניס אדם אחר לרכב והפגיעה נגרמה עקב כך.

ביהמ"ש המחוזי הפך את הקביעה בדבר תחולת הפלת"ד וקבע כי הקביעה של ביהמ"ש השלום מרחיקת לכת ואינה עולה בקנה אחד עם מטרת תיקון מס' 8 לפלת"ד, שנועד לצמצם ולהצר את גבולות המקרים הנופלים לגדר תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הנפגע עצמו היה צריך להיות בתהליך העליה או הירידה מהרכב. עוד הוסיף ביהמ"ש המחוזי כי גם לא מתקיים הקשר הסיבתי הנובע מהסיכון שהשימוש ברכב יצר. כי הפגיעה הייתה מתרחשת גם אם החולה התיישב תוך כדי הליכה לרכב. לפיכך נקבע שהפלת"ד לא חל. ביהמ"ש העליון, מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, דחה את הבקשה לרשות ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי [רע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (טרם פורסם, 14.01.10)].

ירידה ועליה לרכב מהווים לכשעצמם ביסוס לתחולת הפלת"ד כשהם למטרות תחבורה. טעינה ופריקה מוגדרים כמטרות תחבורה [בר"ע (ב"ש) 537/07 קרור בני בע"מ נ' רחמונוב (טרם פורסם, 21.10.09)].

באותו מקרה בתום הליך של פריקה של משאית וניקוי הארגז המתין התובע יחד עם עובד אחר לכך שהם יורדו מארגז המשאית באמצעות מלגזה. המלגזן התמהמהה ונהג המשאית דחק בתובע ובחברו כי ירדו מהארגז. העובד האחר קפץ לקרקע ולא נפגע ואילו העובד נפל בתהליך הירידה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סיום תהליך הפריקה חייב את הירידה מהארגז ועל כן הירידה קשורה לתהליך הפריקה ומכאן למטרות התעבורתיות של הרכב. ביהמ"ש משווה למקרה שנדון בעניין פדידה שנכנס למשאית חונה כדי ליטול קופסת סיגריות ונפל. ביהמ"ש העליון קבע שהפגיעה מנפילה מהרכב הייתה אקראית ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש [רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא (3) 825 (1997)] (להלן: "עניין – פדידה")].

בענייננו השאלה לבחינה היא האם התובע נפל תוך כדי הליך הפריקה או כשהפסיק את הפריקה והיה בתהליך של לרדת כדי לקרוא לעזרה.

4.בא כוח התובע טוען כי פעולת התובע אינה נופלת לנסיבות של פריקה וטעינה מלכתחילה וכן נופלת להגדרות של שימוש ברכב מנועי שנקבעו מפורשות, כלומר כניסה או ירידה מהרכב. באי כוח הנתבעת חולקים כי התובע היה בשלב ירידה כאשר נפל, ולטענתם נפל כי תוך הליך הפריקה ניסה למנוע מהלקוחות מלקיחת קרטונים של בשר מהארגז.

על פי גרסת התובע בכתב התביעה הוא הגיע לחנות ולאחר שירד מהקבינה של המשאית הוא עלה לארגז. הוא שהחליט לא לטפל בסחורה אלא לרדת מהמשאית ובתהליך הירידה הוא נפל. לפי גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית הוא הגיע לחנות והייתה בחוץ התקהלות של לקוחות כי היה ערב חג. הוא ירד מהקבינה ועלה לארגז כי החליט לבדוק את הסחורה תוך כדי הסרת הניילונים. המטרה הייתה אחר כך ללכת למשרד ולהביא את תעודות המשלוח ולבקש עזרה עם הפריקה (סעיף 13 לתצהיר עדות ראשית). אז הוא התקרב לשפת הארגז ולא שם לב כי רגלו הימנית נתקעה במשטח ואז כשהוא קפץ היא הסתבכה והירידה הפכה לנפילה (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית).

בתביעה שהוגשה לביטוח לאומי להכיר בתאונה כתאונת עבודה, פירט התובע כי הגיע לחנות של אשפר (המעבידה) בירושלים, והוא עלה על ארגז המשאית "כשכוונתי היתה לפרק את הסחורה. ואז היתה התקהלות של לקוחות וצרכנים גדולה מאוד. כשכל אחד מבקש את סוג הבשר שהזמין. ראיתי שאני לא אוכל לעמוד בלחץ לא נגעתי בכלום. ירדתי להביא עוזר. ואז לא הבחנתי שרגלי הימנית תקועה במשטח. ונפלתי מגובה של מטר וחצי על הצד הימני....". הטופס מולא ביום 2/10/03, כחצי חודש לאחר התאונה.

בחקירתו הנגדית לא חלק התובע כי הסרת הניילונים מהסחורה היא תחילת הליך הפריקה. לפי עדותו על פי שיטת העבודה שחלה עליו הוא אינו מוריד את הסחורה אלא אמור למסור אותה מתוך הארגז לנציג של החנות. השוני בין התהליך הרגיל ליום האירוע היה כי הנציג מהחנות לא הגיע ואילו הלקוחות שהיו לחוצים התחילו לסחוב את הקרטונים מתוך הארגז. התובע נוכח כי אינו משתלט על מה שקורה. הסיבה שנפל תוארה כהתקעות רגלו במשטח כגרסה אחת והסתבכות רגלו בניילון שכבר הורד כגרסה שניה אך בשני המקרים מדובר באותה סיטואציה.

התובע נשאל מה היה עושה אלמלא קרתה התאונה והסחורה פורקה והשיב כי אז היה מסדר את הארגז כך שיתרת הסחורה תשאר מקובעת וממשיך בנסיעה.