דאבוש נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העורר, מר יצחק דבוש, נולד בשנת 1937 בלוב בעיר זליתן, הוא פנה לרשות המוסמכת להכיר בזכאותו לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957, סורב ומכאן הערר שבפנינו.

גרסת העורר

תמצית הצהרתו בפני הרשות:

כניסת הגרמנים לעיר, במשאיות ובאופנועים, עוררה בהלה בקרב היהודים, ובסמוך לכך הוטלו עליהם גזרות ושלושת אחיו נלקחו לעבודת כפיה לפרק זמן ארוך.

העורר מתאר מצב בו חיילים גרמנים לקחו את כל אוכלוסיית הגברים היהודים וסגרו אותם במחנה מחוץ לעיר ושם מיינו אותם ואת החסונים שלחו למחנות עבודה והחלשים נשארו במחנה.

גם את הנשים אספו וסגרו.

לדברי העורר אביו לא עמד בהשפלה ובתלאות ונפטר מהתקף לב. בעדותו אמר כי האב נפטר עוד לפני המלחמה. גם אחותו של העורר חלתה, לא קיבלה טיפול ומתה.

העורר ציין כי הם ברחו ממקום למקום אך לא ציין מתי ולאן. הוא הוסיף כי כילד סבל מרעב, תת תזונה ומפחד.

עיקרי עדותו בפני הוועדה:

אביו נפטר בשנת 1940. בזמן המלחמה מדי פעם היה סגר. חיילים גרמנים ואיטלקי באו לביתם והעלו בכוח למשאית את שלושת אחיו ודודו של העורר. האם וילדיה הקטנים נותרו מפוחדים ורעבים והלכו ברגל מרחק גדול לחווה של ערבים מכריה של אימו ושם נשארו. אמו היתה תופרת ותמורת עבודתה קיבלו מעט אוכל. גם במקום אליו הלכו היה סגר שנמשך לפעמים 24 שעות.

בחקירתו הנגדית הוסיף כי בזליתן חיו בסגר וניצלו הפוגה בסגר כדי לברוח בגלל המעצר של האחים.

העורר לא חזר בעדותו על דבריו לגבי החזקתם של בני משפחתו, נגד רצונם, במחנה ו/או במקום סגור אחר, כפי שטען בהצהרה.

דיון והכרעה

א. סיפור הבריחה של המשפחה עלה לראשונה בעדותו של העורר ולא נזכר גם בערר. עיון בגרסה שהועלתה בתצהיר מצביעה על שוני מהותי בדברי העורר, שוני אותו ניסה להסביר במצב בריאותו הלקוי בשנים שקדמו למתן ההצהרה, הסבר שאינו מניח את הדעת.

ב. על חוסר הקוהרנטיות בדברי העורר ניתן ללמוד גם מכך שתחילה טען כי אביו נפטר מהתקף לב בגלל הגזירות וההשפלות שהוטלו על היהודים, אך בהמשך אישר שהאב הלך לעולמו בשנת 1940. ידוע ממקורות היסטוריים כי רק באותה שנה החלו האיטלקים ליישם את חוקי הגזע בלוב וספק רב אם היה קשר בין מות האב טרם זמנו לבין קורות יהודי לוב בשנת 1940.

ג. ב"כ העורר, מפנה לפסיקה הדנה במצבם של יהודי לוב ולספרו של יעקב חג'ג'-לילוף "תולדות יהודי לוב", אולם אין באלה כדי לסייע לעורר שכן כל תיק נבחן לגופו והעורר לא הניח תשתית ראייתית מספקת לקבלת עררו.

ד. לא ניתן לסמוך על דברי העורר לא באשר לבריחה מזליטן ונסיבותיה ולא באשר לעוצר. לגרסתו בנקודות ספציפיות אלה אין כל תמיכה, גם לא במקורות היסטוריים.

ה. ואחרון, ב"כ העורר חוזר וטוען בכל העררים המוגשים על ידו בנוגע ליהודי לוב, כי חל עליהם סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני ולא סעיף 43 כדברי המשיבה על כל המשתמע מכך. דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שהגישה שאימץ ב"כ העורר, ד"ר עציון, אינה מקובלת על הועדה ועל בתי המשפט מבחינת היסטורית ועמדה זו מצאה ביטויה בשורה ארוכה של החלטות. נראה אפוא, כי כל עוד לא נקבע אחרת, אין מקום לכלול הטענה בכתבי הערר.

סוף דבר, אנו דוחים את הערר.