ד"ר ראסם חאג' נ' קופת חולים מאוח

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ר' נדאף) מיום 22.3.2010

פסק דין

1.עד שנת 1997 עבד המערער כרופא שכיר אצל המשיבה. בשנה זו נחתם בין הצדדים הסכם, ששינה את מעמדו של המערער כ"רופא עצמאי", כאשר בעיקרו של דבר הוא מקבל, בסופו של כל רבעון, שכר מאת המשיבה עבור כל חולה המגיע למרפאתו באותו רבעון.

2.בשנת 2005 חדל המערער לעבוד אצל המשיבה, וסמוך לאחר מכן הגיש את תביעתו נגדה לבית משפט השלום כשהוא טוען, כי המשיבה נותרה חייבת לו כספים. טענתו זו נשענה על שהוסכם עליו בהסכם משנת 1997. המשיבה התגוננה בטענה, כי נוסף על ההסכם משנת 1997 התקיימה מערכת של התכתבויות ושאר מסמכים והתנהגויות, שביססה היטב מערכת הסכמית בין המשיבה לבין כלל רופאיה העצמאיים, ובהם המערער, לפיה אם מטופל חולה הן בידי המערער והן בידי רופאים אחרים באותו רבעון, כי אז מחלקת המשיבה את שכר הרבעון בין הרופאים השונים שטיפלו באותו חולה.

3.בית המשפט קמא פיצל את ההתדיינות, על מנת שתחילה יכריע, האם על פי ההסכם הכתוב משנת 1997 היתה המשיבה זכאית לחלק את השכר כאמור. את ההכרעה נתבקש בית המשפט קמא לעשות על יסוד טענותיהם של הצדדים, בלא שישמע ראיות. סופו של יום יצאה החלטה מלפני בית המשפט (שמתוך טעות זכתה לכינוי "פסק דין חלקי"), שקבעה כי ככל הנגזר מתוך החוזה משנת 1997, אין למשיבה זכות קיזוז.

4.לאחר הדברים הללו עבר בית המשפט לשלב השני של הבירור, ושמע את ראיותיהם של הצדדים, ובתוך כך את אלה של המשיבה, הנוגעים למנהגם של בעלי הדין משנת 1998 ועד 2005, וסופו של יום בחר בית המשפט קמא, בפסק הדין שיצא מלפניו, בעמדתה של המשיבה ככזו המשקפת את המערכת ההסכמית שבין הצדדים, כשהוא נסמך על שלל התכתבויות שבין הצדדים, וכן התנהגותו של המשיב, שבמשך כל שנות העבודה במתכונת זו (לבד מרבעון או שניים ראשונים) לא מחה על מנהגה של המשיבה לחלק את השכר בין הרופאים, שטיפלו באותו חולה ברבעון נתון.

5.על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי. בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת מפנה המערער טענות אינספור ביחס לפסק הדין קמא. בין היתר הוא טוען, כי שתי ההחלטות שנתן בית המשפט קמא אינן מתיישבות זו עם זו.

6.ערעורו של המערער מופנה לקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא, ובכגון אלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, להוציא מקרים יוצאים מגדר הרגיל, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם. טעם זה לבדו די היה בו כדי לדחות את הערעור מיניה וביה, ערעור שלפי ניסוחו מבקש את ערכאת הערעור לישב בדין כבראשונה, כאילו לא נפסק דבר בערכאה הדיונית.

למעלה מן הדרוש אציין, כי עיון בשתי ההחלטות של בית המשפט קמא אינה מעלה כל שגגה שבמשפט או במסקנות העובדתיות, ודאי לא הסתירה שטוען לה המערער. אינני משוכנע, כי יעיל היה לפצל את הדיון על מנת שתחילה תפורש לשון החוזה, ואחר כך תישמענה ראיות ביחס להתגבשותה של הסכמה, המשנה מן ההסכם הכתוב. מכל מקום, כך נעשו הדברים, וסופו של יום יצאו שתי החלטות מלפני בית המשפט קמא, שאין ביניהן סתירה, שכן ההחלטה הראשונה עסקה בחוזה הכתוב ובו לבדו, בעוד ההחלטה השניה (פסק דין) עסקה במחלוקת בכללה, כשהיא מביאה בחשבון את כלל הראיות.

7.אם כן, סתירה לא יכולתי לראות בין שתי ההחלטות. לא ראיתי טעם אחר להתערבות בפסק הדין קמא, פסק דין מנומק היטב, הפורש את מלוא המסמכים הנוגעים לעניין, ושאר נסיבות הצריכות לשם קבלת החלטה, ומשם גזר את מסקנתו, בה אינני רואה כל מקום להתערב. בקצירת האומר, ולמעלה מן הצריך, אציין, כי אמנם בשנת 1997 נחתם חוזה בין בעלי הדין, ובו לא נאמר דבר אודות חלוקת התמורה בין רופאים, שיטפלו בחולה אחד באותו רבעון. אלא שסמוך למועד זה יצא מכתב, המסדיר את נושא הכפילות שבתשלום שכר לרופאים, המטפלים בחולה אחד ברבעון אחד, ומחלק את השכר ביניהם באופן יחסי. משראה המערער, לכל היותר בתחילת 1998, כי המשיבה נוהגת כך בהעברת התמורה לעבודתו, הוא מחה בפניה נמרצות. אלא שזו האחרונה עמדה על דעתה, והמערער המשיך בעבודתו אצלה, כשהיא ממשיכה בחלוקת השכר בדרך האמורה, וכך ארע משך כשבע שנים תמימות. כל הדברים הללו מצביעים על הסכמת הצדדים לשנות מתנאי ההסכם משנת 1997, ככל שנוגע הדבר לחלוקת הכספים ביחס לחולה, שטופל בידי מספר רופאים באותו רבעון. שינוי זה היה לחלק מן המערכת ההסכמית הכוללת, ועל פיה נהגו בעלי הדין משך שנים רבות. הניסיון להיאחז, בחלוף שנים, בלשון הכתובה של החוזה משנת 1997, תוך התעלמות בהתנהגותם של בעלי הדין משך שנים, אינה ממין העניין.

8.בחינת טענה חליפית טען המערער, כי גם לשיטת המשיבה מגיעים לו כספים, ולפחות את אלה הוא סבור כי יש לפסוק לו. על כן הוא ביקש, בדיון שנתקיים בפניי היום, כי תיערך התחשבנות בין בעלי הדין, על יסוד רישומי המשיבה ביחס לחולים שביקרו אצל המערער.

טענה זו של המערער לא יכולתי לקבל. את תביעתו הוא ביסס על טענה, כי ההסכם הכתוב מיצה את ההסכמה בין הצדדים, וכך ערך את חישובי התמורה המגיעה לו. על כן לא נעשה כל בירור עובדתי אחר בבית המשפט קמא, וממילא אין מקום לערוך את הבירור העובדתי הלזה בהליך הערעור. יתר על כן, לא יכולתי לקבל את עמדת המערער, כאילו גם לשיטת המשיבה מגיעים לו ממנה כספים. בטענתו זו הוא נסמך על פניה של המשיבה לבית המשפט, ובו הביעה המשיבה את הסכמתה לשלם סכום זה או אחר למערער, אלא שנאמר שם במפורש, כי מדובר בהצעת פשרה. כשאלה הם פני הדברים, כי אז אין לתפוש את המשיבה כמי שמודה בקיומו של חוב.

9.סוף דבר, כאמור, ערעורו של המערער נסב כל כולו על עובדות שנקבעו אצל בית המשפט קמא, ובאלה לא ראיתי כל הצדקה להתערב. פסיקת השופטת קמא מנומקת היטב, וטעמיה בדרך לקביעת העובדות מסבירים היטב את מסקנותיה. אינני רואה כל שגגה משפטית שנפלה בפסק הדין.

מכל הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור. המערער ישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבה בסך של 15,000 ₪, אותם יש בידה לקבל מתוך הערבון שהפקיד המערער בבית המשפט.

ניתן היום, כ' טבת תשע"א, 27 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.