החלטה
רקע עובדתי
1.ערעור על שתי החלטות, האחת מיום 21/2/11 והשניה מיום 23/2/11, שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט אריה נאמן) ביושבו כבית משפט לנוער.
2.המערערת היא אשה צעירה, כבת 38 שנים, אם חד הורית, אשר התגוררה כ-13 שנים בארה"ב. בחודש ינואר ש.ז חזרה המערערת ארצה עם ילדתה כבת שנה וארבעה חודשים (להלן - "הקטינה"). המערערת גידלה את הקטינה כאם חד הורית.
3.עם חזרתה ארצה, פנתה המערערת לבית הוריה והתגוררה שם עם הקטינה. לטענתה של המערערת, סכסוך בינה לבין אמה (להלן – "הסבתא"), הוביל לתלונות של הסבתא לרשויות הרווחה. על סמך תלונות אלו, כפי שהובאו בתצהיר של עובדת סוציאלית, אשר, לטענת המערערת, לא דיברה עמה ולא ראיינה אותה עובר למתן התצהיר, נתן בית משפט קמא, בתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 (להלן – "חוק הנוער") החלטה לפיה הועברה המשמורת על הקטינה לסבתה למשך 30 ימים, שהוארכו אחר כך (בהחלטה מיום 21/2/11, שאף היא ניתנה בהעדר המערערת ומבלי לשמוע אותה, עד ליום 22/5/11). כמו כן, המערערת נדרשה לעבור בדיקה פסיכיאטרית וכן לעבור מבחני מסוגלות הורית.
4.לפני ערעורה של האם, אשר טוענת בעיקר, שהיא בהחלט כשירה לטפל בילדתה, כי תצהיר העובדת הסוציאלית כמו גם החלטותיו של בית משפט קמא ניתנו מבלי לשמעה, וכי כל התלונות של הסבתא מקורן בסכסוך ביניהן, ואין בהן כדי להצדיק נטילת המשמורת מאמה של הקטינה, אשר טיפלה עד הנה בלא כל נזק כלשהו לקטינה.
הבקשות והחלטותיו של בית משפט קמא
5.תחילתם של ההליכים בבית משפט קמא היתה בבקשה של האם ביום 20/2/11 להחזיר אליה את הקטינה מידי הסבתא. בית המשפט קמא כתב בהחלטתו מיום זה, כי אמנם אין לסבתא זכות להחזיק בקטינה ללא הסכמת הורתה, אולם הבקשה הוגשה רק בחלוף 10 ימים מיום שנטען כי הסבתא החלה להחזיק בקטינה. לפיכך החליט בית משפט קמא כי יוגש לפניו תסקיר דחוף אשר יבהיר את "התמונה בכלל ואת טובת הקטינה בפרט".
6.במקביל, או יום לאחר מכן, הגישה פקידת סעד לחוק הנוער, ממחלקת הרווחה בק' ים, בקשה למתן החלטת ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער ולהורות על השארת הקטינה בידי סבתה למשך 30 ימים, לצוות שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית לבירור מצבה הנפשי, וכי יקויימו מפגשים בין האם והקטינה ביחידה לשלום הילד לצורך אבחון והערכת מסוגלות האם. פקידת הסעד כתבה כי לאם אין מקום מגורים קבוע, כי היא לא מסרה מס' טלפון היכן ניתן להשיגה, וכי לדברי סבתה של הקטינה, האם מזניחה את הטיפול בילדה ויש "סימני שאלה" לגבי מסוגלותה ההורית של האם ומצבה הנפשי. לבקשה זו צורף תצהיר של פקידת הסעד, שבו נכתב כי:
"מדיווח שנתקבל מהמשיבה 2, סבתה של הקטינה, וקרובת משפחה נוספת, הגב' יחיאלה זינו, עלה כי המבקשת עזבה את בית המשיבה 2 ואמרה שעוברת להתגורר בבית חברתה. כן התריעו כי האם, בזמן שהתגוררה בבית אמה, הזניחה את הטיפול בקטינה, הטיפול כולו התנהל על ידי המשיבה 2. דווח כי המבקשת החזיקה סכין בידה, איימה לרצוח את אימה ואחותה, ואף תקפה את אמה והכתה אותה. שתיהן הביעו חשש רב לחיי התינוקת במידה ותצא עם אמה וטענו כי האם מסוכנת לתינוקת".
עוד צויין בתצהיר כי האם אינה מוכנה לשתף פעולה עם הרווחה, וכי הסבתא דיווחה שיש בכוונת האם להתגורר באילת יחד עם הקטינה.
7.על סמך תצהיר זה, נתן בית משפט קמא את החלטתו מיום 21/2/11 בה כתב כי שוכנע, "שיש בהחלט" לנקוט באמצעים הזמניים המבוקשים ונעתר לבקשה בהורותו כי הקטינה תישאר בבית הסבתא למשך 30 ימים, כי האם תעבור בדיקה פסיכיאטרית לבירור מצבה הנפשי, ושהמפגשים בין האם לקטינה יהיו ביחידה לשלום הילד לצורך אבחון והערכת מסוגלות האם. כן הורה בית משפט קמא על קבלת תסקיר מקיף עד ליום 30/3/11.
עוד הורה בית המשפט כי החלטתו זו על כל חלקיה תהיה תקפה עד ליום 22/5/11.
8.ביום 23/2/11 פנתה האם בבקשה חוזרת להחזיר לה את בתה. נטען בבקשה כי ביום 8/2/11 כשחזרה המערערת לבית אמה, תקפו אותה אמה וחברתה מילולית, בין היתר בהאשמות על כך שהיא גרמה להתקף לב לאב ועל כך שעליה לעזוב את הבית ולשכור לעצמה דירה. נטען בבקשה, כי המערערת ביקשה לעזוב את הבית עם ילדתה, ובתגובה הסתגרה הסבתא עם הילדה בחדר האמבטיה וסרבה לתת למערערת לקחת את בתה עמה. המערערת דפקה על דלת האמבטיה ואז הזמינו האם ובתה הנוספת משטרה, וטענו כי המערערת היתה אלימה כלפיהן. המערערת עוכבה לחקירה במשטרה. הסבתא המשיכה להחזיק בתינוקת וסרבה להתיר למערערת כל קשר אתה. המערערת ביקשה מבית משפט קמא כי הקטינה תוחזר מיידית אליה.
9.על בקשה של המערערת, אשר לא זומנה לבית המשפט, קבע השופט קמא בהחלטתו מיום 23/2/11 כי:
"מבלי להיכנס לבסיס המשפטי של החלטתי מיום 21/2/11 ולטענותיו של ב"כ האם בעניין זה, אולם מכל מקום, בסעיף 7 להחלטתי ממילא קבעתי כי יוגש תסקיר מקיף עד ליום 30/3/11, סבור אני איפוא כי התרשמות מקצועית, ע"י הגורמים המקצועיים, תהיה טובה יותר מאשר התרשמותו של בית המשפט בדיון במעמד הצדדים, שכן בית המשפט איננו מסוגל ואין בכישוריו לרדת לנבכי נפשם של בני האדם. מדובר כאמור בקטינה, שככל (!) שהטענות נגד האם נכונות הן, הרי שהותרת המשמורת בידי האם מהווה סיכון לקטינה, ואף אם יתברר בסופו של דבר כי אין ממש בטענות אלו, הרי שלעת הזו מוטל על כל הגורמים, כולל בית המשפט לוודא (!) האמור, ועל כן ולאור כל שכן שב"כ האם צודק בטענותיו, הרי שדברים אלו יתבררו לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית והאבחון, וממילא המשמורת תוחזר לאם".
לפיכך הורה בית משפט קמא כי החלטותיו יהיו בתוקף וסרב לקיים דיון בנוכחות האם לפני קבלת התסקיר, שהיה אמור להתקבל ביום 30/3/11.
10.למערערת מספר טענות בערעורה:
ראשית טענה המערערת כי השופט קמא טעה כאשר סרב לשמוע אותה, לאחר שנתן את צווי הביניים, מה גם שגם פקידת הסעד לא פגשה את המערערת ולא דיברה עמה, ויש בכך משום קיפוח קיצוני של זכויותיה.
טעה השופט בכך שנתן צו לפי סעיף 12 לחוק הנוער לאחר שפקידת הנוער השמיטה מידע כי היא כבר קיבלה צו חירום מפקידת הסעד המחוזית שאף זו לא שמעה אותה. על פי סעיף 11 לחוק לאחר קבלת צו חירום חייבת היתה פקידת הסעד לשמוע את ההורה האחראי תוך 96 שעות.