ג.ש גולד פרוייקטים בע"מ נ' גן-שיר בע"מ

החלטה

רקע

1.בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה כספית על סך 46,800 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר. על פי כתב התביעה, ביצעה המשיבה, לבקשת המבקשת (עפ"י הסכם הזמנת עבודה חתום), עבודה של פינוי פסולת אסבסט שנוצרה עקב שריפה שפרצה בצריפים שבשימוש המבקשת, אולם המבקשת לא שילמה את התמורה המוסכמת.

2.על פי הבקשה, 3 טענות בפי המבקשת: ראשית, מתחילה מי שהזמינה את השירות היא חברת הביטוח, אשר בהמשך הודיעה למבקשת כי המשיבה לא תבצע בשלב זה את העבודה, ואף על פי כן נחתמה ההזמנה; שנית, המשיבה לא ביצעה בפועל את העבודה שהוזמנה, שכן תחת ביצוע העבודה על ידי אנשיה-שלה, ובאמצעות ציוד מתאים ותוך שימוש במיגון הולם, שכרה את שירותיהם של שני פועלים שהיו בסביבה וברשותם טרקטור, והם אלה שביצעו את הפינוי באופן גס, בלא להשתמש בשואב ייעודי, בלא מיגון, והכל בשעה שאנשי המשיבה שנכחו במקום בילו את זמנם בחיפוש אחר שאריות מתכת; ושלישית, המשיבה לא השלימה את המלאכה, ובמקום נותרו שרידי אסבסט שלא פונו. מכאן, כי המלאכה לא הושלמה; והחלק שנעשה כלל לא נעשה כנדרש, ובאופן בו נעשה אין כל הצדקה למחיר הגבוה שנדרש בהסכם.

3.הבקשה נתמכה בתצהירו של מר נתן מלר, מנהל המבקשת, ושל מר איברהים אבו-עאמר, אביו של הפועל שנהג בטרקטור. לבקשה צורף גם מסמך, ערוך כמעין חוות-דעת, של מומחה לאסבסט, המתאר כי בדיקתו במקום גילתה שנעשה ניקוי, אולם נותרו עקבות מהשריפה, בפינות ובזוויות, כמו גם ברצפה, אשר יתכן והם מכילים אסבסט. הוא ממליץ לבצע שאיבה חוזרת ושטיפה של המקום. מר מלר לא התייצב לדיון, ומכל מקום המשיבה ויתרה על חקירת המצהירים.

4.המבקשת עותרת לקבל את הבקשה ולתת לה רשות להתגונן על סמך טענותיה דלעיל. המשיבה עותרת לדחיית הבקשה, מאחר שלא הוצגה ראיה כי בפועל נשאר אסבסט במקום, וכי אין ספק – יהא אשר יהא מי שביצע את העבודה הפיזית – כי אנשי המשיבה הם שהיו בשטח וניהלו את ביצוע הפינוי.

דיון

5.דין הבקשה להתקבל בדוחק, באופן שיש להתנות את בקשת הרשות להתגונן בהפקדת ערובה.

6.בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...

"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.

"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

7.באשר לחיוב בערובה, כבר נפסק, כי אין לעשות בחיוב שכזה שימוש נרחב, שכן הוא חוסם את דרכו של בעל הדין חסר האמצעים מלהתדיין, ויש לעשות כן רק כאשר היה בית המשפט קרוב מאד לדחות את הבקשה, ועשה חסד עם המבקש עת נעתר לה (ר' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 324, והפסיקה המובאת שם).

8.במקרה דנן, כדי להצדיק את סירוב המבקשת לשלם את התמורה המוסכמת, עליה להצביע על הפרה יסודית של ההסכם, מצד המשיבה, המזכה אותה לבטל את ההסכם – אם כי גם במקרה כזה, בו הדין העקרוני הוא השבה, יהיה עליה לשלם על העבודה שכן בוצעה; או להצביע על נזק כזה שנגרם לה, המאפשר לה לקזז את נזקיה כנגד התמורה המוסכמת – כפוף כמובן לדיני הקיזוז המהותי.

9.במישור החוזי, ישנן מספר טענות המיוחסות למשיבה, המצביעות על הפרת הסכם לכאורה (אי ביצוע שאיבה מלכתחילה, שוטטות נציגי המשיבה בחיפוש אחר מתכת במקום ביצוע העבודה או פיקוח עליה, ובעיקר: אי השלמת העבודה), אלא שטענות אלה אינן מבססות זכות לביטול ההסכם, ולבטח שאינן מבססות ביטול בפועל שלו. גם אם נאמר כי הן מזכות את המבקשת בביטול ההסכם, כי אז עליה לשלם, כאמור, עבור העבודה שכן בוצעה, ולא יכול להיות חולק כי רובה המכריע של העבודה בוצע.

10.במישור הנזיקי, כלל ידוע בפסיקה, כי על המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי טענותיו (ר', לדוגמא, ע"א 594/85 זהבי נ. מגרית, פ"ד מ"ב (1) 721, 722); כלל זה נכון הוא במיוחד בטענת קיזוז, אותה יש לפרט ולפרש כדרך שמנסחים כתב תביעה, ובלשון בית המשפט העליון: "טענת קיזוז... חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה." (ע"א 579/85 אריאן נ. בנק לאומי, פ"ד מ' (2) 765, 767). במקרה דנן, לא זו בלבד שלא הוצע כל כימות של הנזק שנגרם למבקשת (ולכאורה הנזק הוא בשווי העלות של השלמת העבודה על ידי אחר, בצירוף עלות קבלת חוות-דעת המומחה), אלא שגם אין מדובר, בפועל, בחיובים הדדיים הניתנים לקיזוז בסכומים שאינם קצובים, שכן מדובר בחיוב מצד אחד (של המבקשת כלפי המשיבה) מול טענת פגם בתמורה (לניתוח ההבדל בין שני סוגי טענות ההגנה, ראה ש' לרנר, דיני שטרות, עמ' 340-347, ובעיקר המובא מר"ע 22/85 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ. סלון אמפיסל בע"מ ואח', פד"י לט(2), 565, בעמ' 567-568).

11.עינינו הרואות, כי לכל היותר עומדת למבקשת טענת הגנה אחת, והיא הטענה החוזית, המבוססת על ייחוס הפרה יסודית של ההסכם למשיבה. טענה זו לא נטענה ברמת הפירוט הנדרשת, היא אינה מכומתת, וה"ראיה" לכך שהעובדה לא הושלמה – לאו ראיה היא (הן משום שחוות-הדעת אינה מנוסחת כעדות מומחה קבילה, והן משום שלא נאמר בה כי אכן נותר אסבסט בשטח, אלא רק כי אולי כך קרה). ואף על פי כן, ניתן לומר כי בדוחק, בדל של הגנה יש כאן. אלא, שעפ"י הפסיקה שהובאה לעיל, זהו מהמקרים בהם יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה, שתבטיח שההליך לא ינוהל לשווא.

תוצאה אופרטיבית

12.אשר על כן, אני נותן למבקשת רשות להתגונן, באופן שהתצהירים שצורפו ישמשו כתב הגנה, אולם זאת רק בכפוף לכך שתוך 30 יום יופקד בקופת בית המשפט סך השווה למחצית סכום התביעה (דהיינו: 23,400 ₪). הופקד הסכום – יחולו ההוראות דלקמן. לא הופקד – תיחשב הבקשה כאילו נדחתה בהחלטה זו, והמשיבה תהיה זכאית ליטול פסק-דין על פי כתב התביעה. במקרה כזה, תישא המבקשת גם בהוצאות הבקשה בסך של 1,800 ₪.

13.להלן ההוראות להמשך דיון, שיחולו רק אם תעמוד המבקשת בתנאי האמור: