החלטה
1.בפניי בקשת התובעת לחייב את הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בהוצאות משפט (אגרות) ובשכ"ט עו"ד, בגין התביעה שהוגשה בתיק זה, ואשר הסתיימה בהסכם פשרה, שניתן לו תוקף של פסק דין.
2.כדי להבין את גישותיהם של הצדדים ואת עמדותיהם, אציג, בתמצית, את התביעה ואת ההליכים שקדמו להסכם הפשרה.
3.בין הצדדים נחתם הסכם, ביום 23.7.09 (להלן: "ההסכם"), ביחס לקרקע הידועה כחלקה 13 (חלק) בגוש 30716 בירושלים (להלן: "הקרקע"), אותה רכשה M.D.M. מזרחי יזמות ובנייה בע"מ (להלן: "מ.ד.מ." או "הנתבעת"), מכונס הנכסים, עו"ד אמנון לורך, ביום 17.6.09, והעיסקה אושרה על ידי הראש ההוצל"פ ביום 25.6.09.
4.על פי ההסכם האמור, מ.ד.מ. רכשה את שירותיה של ג.פ.ח.מ.(1) בע"מ (להלן: "ג.פ.ח.מ." או "התובעת"), לצורך פעולות במינהל מקרקעי ישראל, כאשר שכרה של התובעת ישולם לה, כלשון ההסכם, "אך ורק על התוצאות ללא קשר לכמות העבודה שתושקע על ידה" (סעיף 2 סיפא להסכם).
5.בהסכם, מפורטים התשלומים במזומן שעל הנתבעת לשלם לתובעת: 455,000$ (ארבע מאות חמישים וחמישה אלף דולר של ארה"ב) – עבור טיפול בקבלת הסכם פיתוח חתום מהמינהל (סעיף 6 להסכם); סך של 3,055,000$ (שלושה מיליון חמישים וחמישה אלף דולר של ארה"ב) – אם הוועדה המקומית תאשר את שינוי הייעוד למגורים, באופן שניתן לבנות על הקרקע פרויקט/מגורים של 300 חדרים, לפי תחשיב 25 מ"ר לחדר (סעיף 7 להסכם). בעניין אחרון זה, נקבע מפתח של הקטנת התשלום, אם כמות החדרים שתאושר לבנייה תהיה קטנה מ-300 חדרים, והניכוי יהיה 13,000$ (שלוש עשרה אלף דולר של ארה"ב) לחדר (סעיף 8 רישא להסכם), והגדלת התשלום, אם התב"ע תאפשר בנייה של יותר מ-300 חדרים, בשיעור של 6,000$ (ששת אלפים דולר של ארה"ב), לכל חדר נוסף.
6.ההסכם גם קבע מתכונת של "תשלום חילופי": אם מ.ד.מ. לא תשלם לג.פ.ח.מ. את הסכומים הנ"ל, תהיה זכאית ג.פ.ח.מ. ל-15 (חמש עשרה) יחידות דיור בנות 4 חדרים, עם אפשרות הגדלה, אם וכאשר תאפשר התב"ע בנייה של יותר מ-300 חדרים (ראה סעיף 9 להסכם).
7.עיקר התביעה מתייחס לסעיף 10 להסכם האמור, שבו נקבע כי לצורך הבטחת ביצוע הוראות ההסכם, 100 מניות של הנתבעת מ.ד.מ. יהיו בנאמנות (כאשר בטחונות אחרים בעבר, היו שעבוד דירות, דבר שאינו רלבנטי).
8.אכן, בפועל מניות אלה הופקדו בנאמנות בידי עו"ד משה ליפשיץ ועו"ד דן טפרברג (נספח ב לתביעה).
9.בעקבות זאת, גם נערך פרוטוקול של ישיבת ההנהלה והדירקטוריון של הנתבעת מ.ד.מ. (נספח ב1), וההפקדה נרשמה בספרי החברה הנתבעת (נספח ג).
10.עיקר הטענה בכתב התביעה וכן בבקשה הזמנית שהוגשה, היא זו: על אף החובה על פי דיני החברות, מסרב ב"כ הנתבעת לרשום את העברת המניות אצל רשם החברות, שכן, לדברי ב"כ הנתבעת (עו"ד אברהם אשכנזי), מדובר בהפקדת מניות בנאמנות, ועל כן, אין צורך בדיווח לרשם החברות.
11. עו"ד שלמה שרשבסקי, ב"כ התובעת, פנה לרשם החברות בעניין, ונמסר לו, בתשובה, בין היתר, כי עליו לפנות בדרישה לחברה הנתבעת, כדי שזו, האחרונה, תמלא את חובותיה ותגיש הודעה מתאימה לרשם החברות (נספח ז לתביעה).
12.עו"ד שרשבסקי, ב"כ התובעת, ניסה גם לפנות גם למינהל מקרקעי ישראל, למנוע העברת המקרקעין נשוא החוזה שבין הצדדים אך, הוא נענה על ידי מינהל מקרקעי ישראל, כי כיום, בשל היות התיקים ממוחשבים, לא ניתן לרשום "הערת הזהרה" על כריכת התיק (נספח ח לבקשה).
13.בכתב התביעה, מסופר על כוונת הנתבעת למכור את הקרקע לאחרים. הנתבעת מדגישה כי "אינה רוצה למנוע את מכירת זכויות הנתבעת במגרש", אולם גם מוסיפה כי "היא רוצה למנוע את מכירת זכויות הנתבעת במגרש ללא יידוע של הקונה בדבר זכויות התובעת על פי ההסכם, אם תמכור הנתבעת את הזכויות במגרש ללא יידוע הקונה על זכויות התובעת יהא זכאי הקונה להתעלם מזכויות התובעת ולטעון שקנה את המגרש כמגרש נקי מזכויות התובעת" (סעיף 20 לבקשה).
14.העתירה בתביעה היא לחייב את רשם החברות לקבל את הדיווח של העברת המניות, גם אם אינו חתום על ידי בעל תפקיד בחברה; ולחילופין, לחייב את התובעת לדווח לרשם החברות על העברת 100 המניות לנאמנותם של עו"ד ליפשיץ וטפרברג; ולחילופין, למנות את עו"ד שרשבסקי ככונס נכסים לצורך רישום המניות בנאמנות כאמור; וכן, לאסור על הנתבעת להעביר זכויות במגרש או בחברה, לפני רישום המניות בנאמנות.
15.בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה, במעמד צד אחד, למתן צווים, כדלקמן:
א.צו עשה להורות למשיב השני, הוא רשם החברות, לרשום העברת 100 ממניות המשיבה הראשונה לנאמנות של עורכי הדין משה ליפשיץ ודן טפרברג; לחילופין, להסמיך את עו"ד שרשבסקי, כמנהל המשיבה הראשונה או ככונס נכסים, בסמכות מוגבלת, למסור הודעה כדין על העברת 100 המניות הנ"ל.
ב.לאסור על המשיבה הראשונה להעביר זכויות במשיבה הראשונה ו/או במגרש הידוע כגוש 30716 חלק מחלקה 31, בצורה כלשהי, כל עוד לא תירשם העברת 100 ממניות המשיבה הראשונה לנאמנות, כאמור, ומבלי שהקונה יאשר בכתב כי ידועות לו ההתחייבויות שבהסכם שבין המבקשת והמשיבה הראשונה, כלפי המבקשת.
16.בהחלטתי, מיום יט אלול תשע"ב (6.9.12), קבעתי כי על פני הדברים, יש בסיס לטענות המבקשת, ובכך התקיים התנאי הראשון הנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי בדבר בקשה למתן סעד זמני, דהיינו: "רשאי בית משפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות")).
17.אולם, הסברתי, כי אין מקום להיענות לבקשה הראשונה, שהיא צו עשה, שכן, למעשה, הצו הזמני המבוקש, זהה לסעד העיקרי שבתביעה, על פי העקרונות הכלליים של דיני הסעדים הזמניים, יש להקפיא את המצב הקיים, אך לא לשנותו באופן כזה דרסטי.
