ג. נ' משטרת ישראל ואח'

פסק דין

נתוני רקע ועובדות:

1. התובע, יליד 1978, היה אחראי אבטחה במועדון "הקטע" בכפר ויתקין (להלן: "המועדון") אשר היה בבעלות נתבע 3 (להלן: "מר קקון"). ביום 29.11.03, בעת שהתובע עסק באבטחת המועדון הגיעה למועדון חבורת נערים פורעים (להלן:"חבורת הפורעים") שיצרו סיכון בפתח המועדון ולפיכך לא הורשו להיכנס אליו. מכתב התביעה עולה כי התובע אילץ את חבורת הפורעים להתרחק מפתח המועדון ע"י לווי צמוד שלהם אל מחוץ למתחם הכניסה. כאשר הפנה את גבו לחבורת הפורעים הוטח סלע בראשו, באזור הרקה מימין. כתוצאה מפגיעת הסלע נגרמו לתובע פגיעות גוף שונות (להלן: "האירוע" או "התקיפה") אשר התגבשו לאחר תקופת החלמה, ונכויות זמניות לנכות צמיתה של 31% על פי קביעת הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל), שהכיר באירוע כתאונת עבודה.

2. התובע הגיש תביעה זו כנגד משטרת ישראל (נתבעת מס' 1 – להלן: "המדינה"), כנגד נתבעת 2, אשר לטענתו הייתה מעסיקתו בעת האירוע (להלן: "החברה"), כנגד המבטחת של נתבעת 2 - נתבעת 4 (להלן: "המבטחת") וכנגד בעל המועדון - נתבע 3 (להלן: "מר קקון"). לטענתו הנתבעים התרשלו ועל כן אחראים יחד ולחוד לנזקי הגוף שנגרמו לו. הנתבעים בתיק זה כפרו בעובדות ובאחריותם לקרות האירוע. כאשר כל אחת ואחד ביקשו להרחיק עצמם מאירוע ומאחריות כל שהיא המיוחסת להם. מדובר במספר צדדים ובכמות ניכרת של עובדות, עדים וטענות ותחילה אביא בתמצית את טענות הצדדים.

טענות התובע

3. לטענת התובע במועד התאונה, למרות היותו לכאורה הבעלים של חברת האבטחה, הוא היה למעשה שכיר של החברה, בשם כזה או אחר שלה, וכמעבידתו חלה עליה חבות ואחריות כלפיו. ככל שהיה ספק בעניין הסטאטוס שלו כשכיר, הרי הוא הוסר עם חתימתו של מר אדי גורלובסקי (לשעבר אל - האדי) (להלן: "מר אל - האדי") על מסמכי המל"ל. בסופו של יום ובמבחן השליטה הפיקוח והניהול בפועל, ברור כי האל - האדי הוא אשר ניהל את העניינים והעסיק את התובע כמאבטח ו/או כמנהל אבטחה. כמו כן הוא, יחד עם מר קקון, היו מי שקבעו בסופו של דבר את כמות ואיכות המאבטחים על פי מכלול שיקוליהם, בעיקר הכלכלים. לטענתו, יש לדחות את טענות המיוחסות לו לפיהן מכירת החברה לידיו, ללא תמורה, הייתה מכירה ממש. מדובר במכירה פיקטיבית בלבד שמטרתה היחידה הייתה להרחיק את מר אל – האדי באופן פורמאלי מהחברה. התובע טען כי היה בשל היותו צעיר חסר ניסיון שביקש להתפרנס הפך למעשה למעין "בובה" וחתם על העברת המניות בהתאם למה שהנחו אותו מעבידו ועורך דינו אשר ליווה את כל התהליך ונתן לו גושפנקא של חוקיות. בפועל הלכה למעשה לא הייתה ל"מכירת החברה" כל משמעות אופרטיבית הואיל ומר אל – האדי נותר המנהל בפועל בדיוק כמו שהיה עובר למכירה. לחיזוק גרסתו התובע מפנה לעובדה כי שם החברה ה"חדשה" הינו "דיינה" – כשם בתו של מר אל - האדי. כמו כן דרישה לתשלום חובות של החברה שהגיעו אליו הועברו למר אל – האדי, וזה האחרון שלמם.

4. לטענתו הוא פעל כמאבטח וכאחראי אבטחה, מקשר וכן כמתאם מטעם נתבעים 2 ו – 3 יחד ולחוד. החברה היא זו שסיפקה את המאבטחים למר קקון, והיה נוח לכל המעורבים כי התובע ירכז ויתאם את המאבטחים לאירוע, מבלי שהייתה לו הכרעה לגבי כמות או איכות המאבטחים. יכולתו של התובע הסתכמה בהמלצה בלבד על כמות, איכות ואופן הצבת המאבטחים בשטח לאור ניסיונו בתחום. לטענתו דרש ממעבידיו שיציבו מספר גדול יותר של מאבטחים (כ – 30 במספר) אולם השיקול הכלכלי של מר קקון הוא אשר קבע בסופו של דבר את גודל ואיכות מערך האבטחה במקום. לטענת התובע מר קקון הוא זה שהיה המוציא והמביא בכל הנוגע לסידורי האבטחה במועדון.

התובע המשיך ופירט טענות רבות בנוגע למועדון ולמילוי אחר דרישות רכז רישוי עסקים במשטרה. לדוגמה; המועדון לא מילא אחר הוראות המשטרה בדבר כמות הבליינים אשר נכנסו למועדון בכלל ובערב האירוע בפרט. על פי הוראות המשטרה היה ניתן להכניס למועדון בין 300 ל – 400 בליינים מידי ערב. בפועל לא מילאו אחר הוראות המשטרה ומספר הבליינים במועדון לא הוגבל באף ערב, גם לא בערב האירוע. התובע העריך את מספר המבלים במועדון בערב האירוע בכ – 1,500 בליינים, או לפחות פי 2 מהמספר אותו התירה המשטרה. התובע דוחה את טענותיו של מר קקון לפיהן מספר הבליינים במועדון היה קטן בתקופה הרלוונטית וטוען כי גרסתו לפיה מס' הבליינים היה הרבה מעבר למותר מגובה בעדויות נוספות. דוגמה נוספת להפרה של הוראות רכז רישוי עסקים ניתן לראות במספר המאבטחים שהועסקו בערב האירוע. לטעת התובע בערב האירוע מספר המאבטחים היה קטן, במיוחד לאור כמות האנשים, והסתכם ב – 13 מאבטחים אשר חלקם כלל לא היו מוכשרים לתפקיד וחלקם שימש כסדרנים. על פי הוראות המשטרה, אשר ניתן לראותן בתיק רישוי העסק, המשטרה דרשה כל השנים, עד שנת 2005, הצבה של לפחות 25 מאבטחים. אשר לשוטרים שהיו נוכחים במקום, לטענת התובע בעוד קקון מנסה לחסוך בתשלום ל"שוטרים אמתיים" הוא הזמין חברים שלו, מתנדבים במשטרה, לבלות במועדון בערב האירוע ולשמש "כיסוי, ו"עלה תאנה" לצורך האמתי בהזמנת שוטרים בשכר. התובע מדגיש כי במצב של תת- אבטחה יש סכנה למאבטחים (כמו גם לבליינים) במקום. מכאן אין ספק כי מר אל – האדי, בכובעו כמעביד ומנהל החברה, רשלן, שכן ידע כי המועדון שמאובטח ע"י הצוות שלו סובל מתת - אבטחה אך לא פעל לתיקון המחדל. כמו כן לטענתו, מר אל - האדי התרשל גם בכך שלא וידא כי הצוות שיועמד לביצוע משימת האבטחה במועדון היה צוות מיומן, מקצועי, יציב ואיכותי המסוגל לבצע את המשימה. במקום זאת בחר מר אל – האדי לשכור מאבטחים ללא הכשרה בסיסית, שבקושי יודעים לדבר עברית, כאשר התחלופה של הצוות עצמו גדולה מאוד. מר אל - האדי לא דרש כי מספר חברי צוות האבטחה במועדון יהיה בהתאם להוראות המשטרה כדרישת סף ולא פעל להבטיח את שלמות וביטחון המאבטחים שעבדו. הוא לא טרח למנוע את חשיפתם לסיכונים מיותרים, אשר נבעו מתנאי העבודה ומהעובדה כי צוות האבטחה היה מצומצם ביותר.

5. באשר לטענות הנתבעים בנוגע לפעולתו של התובע עצמו בעת אירוע התקיפה כלפיו, טען כי העדיף לטפל בחבורת הנערים מלווה בצוות מאבטחים ולא לבדו אולם מאחר והיה צוות חסר בערב האירוע, בנסיבות שנוצרו, לא הייתה אפשרות כזו. מבחינתו היה מדובר באירוע נקודתי, בו הוא ניסה לצמצם את הסיכון להתדרדרות המצב, כאשר הוא מצליח להרחיק את הנערים מפתח המועדון. לאחר שסבר כי האירוע בא לסיומו הוא הסתובב על מנת לשוב לכניסת המועדון ואז הוטחה האבן על ראשו.

לפיכך טענות הנתבעים המבקשים לייחס לו חוסר מקצועיות או אשם תורם דינם להידחות הואיל ומהעדויות, מניתוחן ומההבנה של נסיבות המקרה, ברור כי התובע נקט בפעולות המיידיות המתבקשות ממנו וזאת בין היתר מתוך מודעת לכמות ואיכות צוות האבטחה בערב האירוע.

התובע אף מפנה לעובדה כי בעת קרות האירוע נאלץ להיעזר במר קקון , אשר איננו איש גדול ממדים, על מנת להזעיק תגבורת כהמחשה למיעוט כוח האדם שהיה זמין לאבטחה במועדון, וכן למספר המאבטחים שהיו בכניסה. יש קשר סיבתי הדוק בין כמות המאבטחים שהיו בכניסה למועדון לבין הסיכון להתרחשות אירוע אלים ולפגיעה בגוף כתוצאה ממנו.

לטענתו אין ספק כי אם הייתה במועדון אבטחה ראויה מבחינת כמות המאבטחים ואיכותם התקיפה הייתה נמנעת וכך גם הפגיעה בו. התובע טוען כי המליץ למר קקון להעסיק כ – 30 מאבטחים בנוסף לאנשי צוות נוספים כמו סדרנים. המלצתו לא התקבלה והוא נותר לבדו בכניסה להגן על המועדון , חשוף וללא גיבוי או כוח אדם שירתיע מפני הפורענות שאותה צפה. לטענתו הוא פעל בשיקול דעת סביר ואף באומץ רב כששם עצמו בחזית ההתרחשות, בעודו מנסה למנוע המולה גדולה יותר, כאשר הוא יודע שאין לו צוות רחב, מקצועי ורציני של מאבטחים בשטח המועדון.

עוד לטענתו, אילו מר קקון היה פועל לפחות בהתאם להוראות המשטרה ומציב צוות אבטחה של 25 מאבטחים, היו די מאבטחים שהיו זמינים לאבטח את הכניסה למועדון ואת מגרש החנייה והאירוע כולו לא היה מתרחש. בתנאים ובנסיבות שנוצרו בעקבות מחדליהם של מר קקון ומר אל – האדי נותר התובע לבדו בכניסה למועדון חשוף ופגיע. הציפיות להיתכנותם של אירועים אלימים הייתה צריכה להיות בנסיבות המקרה שכן מלכתחילה מדובר במועדון חיילים בו יש קהל ששותה ומתפרע. יש צפייה למקרים אלימים ואף היו אירועים פליליים במקום. במקרה הנדון התובע צפה ואף התריע באופן ספציפי בפני הנתבעים כי עשויות להתעורר בעיות במקרה וחבורת הפורעים הספציפית תחליט להגיע למועדון, ברם הנתבעים לא שעו לעצתו ולא טרחו לתגבר ולהגדיל את צוות האבטחה ואף לא טרחו להציב את כמות המאבטחים המינימאלית לפי דרישת המשטרה.

לפיכך מבקש התובע כי ביהמ"ש יקבע כי גם מר קקון אחראי באופן ישיר, במעשיו ובמחדליו, להיעדר כמות ואיכות של מאבטחים מיומנים אשר היה בידם למנוע מקרים כגון האירוע הנדון.

6. בנוסף נטען כי הוכח שהמועדון פעל שלא כדין, לא פעל עם אבטחה ראויה ולא מילא אחר הוראות המשטרה. למרות זאת המשטרה אפשרה את פתיחת המועדון ואת המשך הפעילות בו, גם צווי סגירה שהוצאו בוטלו לאחר שימוע, על אף הצפי ברור לאלימות. לטענת התובע הוא אף פנה לרכז המודיעין במשטרה בבקשה כי "יעשה לו טובה" וינסה לסדר את העניין מול אביו של אחד הנערים שכן צפה את הגעת חבורת הפורעים למועדון וכן את הפוטנציאל האלים של הגעתה – פוטנציאל שהתממש לטענתו. על המשטרה הייתה מוטלת החובה לנקוט פעולות למניעת הפרות סדר ודאגה לשלום הציבור. המשטרה התרשלה ולא פעלה לפקח כראוי על האבטחה במועדון, לא הפעילה את סמכותה לסגור את המועדון וכאשר פעלה לא הותירה את צוו סגירה על כנם אלא ביטלה אותם שוב ושוב וזאת אף למרות הידיעה של קצין המודיעין על הסכנה הצפויה מצד חבורת הפורעים. התובע למעשה הופקר להתמודד לבדו, מבלי שהמשטרה טרחה להיערך או להקפיד כי מר קקון יערך לאירוע ומבלי לסגור את המועדון שפעל שלא כדין, לאלתר.

טענות המדינה

7. המדינה כפרה בטענות התובע ובאחריותה לאירוע התקיפה. נטען כי חלק מטענות התובע חורגות מכתב התביעה ומתצהירו ומהוות הרחבת חזית אסורה. המדינה טוענת כי לא דווח למשטרה ולו על אירוע אלימות אחד במועדון טרם התקיפה. לפיכך כל טענה החורגת מחזית זו דינה להידחות על הסף. מעבר לכך ומבלי לגרוע מכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, לא הוצג ולו מסמך אחד שיש בו להעיד על דיווח כלשהו למשטרה על 'אירועי אלימות' טרם האירוע נשוא התביעה ולא הוצג ולו צו סגירה אחד למקום, שניתן טרם לאירוע. אם התובע מנסה לייצר תמונה לפיה המשטרה הייתה צריכה לסגור את המקום בשל 'מקרי אלימות' שקדמו לאירוע נשוא התביעה, ולפיה הוצאו עוד טרם האירוע צווי סגירה שבוטלו (כלאחר יד), הרי שטענות אלו לא רק שלא נטענו בתחילה ולא הוכחו על ידי התובע, אלא הן נסתרו על ידי מסמכים שונים שהוגשו ובמיוחד תיק רישוי העסקים. ככל שהתובע מנסה להתבסס לצורך הוכחת התביעה על מקרים שאירעו לאחר האירוע נשוא כתב התביעה, הרי שברור שלאירועים אלו אין כל משמעות בבחינת שאלת אחריותה של המדינה לאירוע שהתרחש ביום 29.11.2003. המבחן לקביעת חובת זהירות והפרתה הוא מבחן צפיות פיסית ונורמטיבית, כאשר במקרה זה ברור כי במועד האירוע, לא הייתה כל צפיות פיסית ובוודאי שאין צפיות נורמטיבית ולא ניתן לצפות את האירוע נשוא תביעה זו מתוך אירועים מאוחרים לו. בזמן קרות האירוע לא היו כל דיווחים על מעשי אלימות במועדון ולא הוצאו צווי סגירה למקום ולכן ניסיונו של התובע לגזור צפיות של המדינה לקרות האירוע דינה להידחות.

8. עוד נטען כי אין להאמין לגרסת התובע שהעלה שלל גרסאות לקרות האירוע שהתרחש ביום 29.11.03. גרסתו של התובע להתרחשות האירוע הייתה שונה בכתב התביעה, בתצהיר הנסיבות, בתחשיב הנזק, בחקירתו במשטרה (עליה חזר בעדותו בבית המשפט). לטענת המדינה יש לקבוע כי הגרסה שיש ליתן לה משקל היא הודעת התובע במשטרה וזאת מכוון שהתובע בעצמו אישר בעדותו בבית המשפט כי עדותו במשטרה, בסמוך לאירוע, היא אמת. הגרסאות המאוחרות יותר הובאו לצורך התביעה שבה לתובע אינטרס ברור. לטענתה, הגרסה שיש לבכר היא זאת: האירוע ארע מחוץ למתחם המועדון, כאשר הנערים היו בדרכם לעזוב את המקום. התובע הוא זה שהלך, מיוזמתו, אחרי הנערים אל מחוץ למתחם המועדון, כאשר הוא לא הכיר את קבוצת הנערים. מהשתלשלות האירועים הנ"ל המדינה מסיקה כי לא התקיימה בענייננו דרישת הקשר הסיבתי אשר מגלמת בחובה סיבתיות עובדתית וסיבתיות משפטית. מאחר והאירוע נשוא התביעה לא התרחש במועדון, ומאחר והנערים עזבו את שטח המועדון והתובע הוא זה שהלך לבדו, מיוזמתו, אחרי הנערים, אין לקבוע קשר בין המועדון ופעילות המועדון לפגיעתו של התובע והלכה למעשה אין קשר סיבתי משפטי.

9. עוד לטענתה, אין קש"ס ולכן יש לדחות את כל העניינים שטען התובע לגבי העדר קיומו של רישיון עסק, או העדר קיומן של יציאות חירום או אי קיומו של אישור כבאות, אי קיומן של מצלמות אבטחה שכן, תכליתם של כל אחד מאלה אינה למנוע את פגיעתו של מי מבין אורחי המועדון באורח אחר או במאבטח מחוץ לתחומי המועדון. כמו כן, יש לדחות את הטענות גם לגופן, שכן הגורם המוסמך לסגור עסק ולפקח עליו הינו הרשות המקומית, למשטרה אין סמכות לסגור עסק לצמיתות. הסמכות להורות על פתיחת בתי עסק וסגירתם, לרבות הפיקוח עליהם, נתונה לרשות המקומית, כרשות הרישוי על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). בהתאמה הרשות המקומית היא גם הגורם המוסמך להגיש כתבי אישום בגין עסקים בלתי חוקיים, בהתאם לחוק רישוי עסקים ואין זה מתפקידה של המשטרה לעשות כן, בוודאי לא חובתה במובן הנזיקי. התובע בחר, מסיבות השמורות עימו, שלא לתבוע את העירייה בכול הקשור לרישיון העסק, סגירת העסק והטיפול מול הרשויות בעניין זה, והטעמים לכך שמורים עימו. יתר על כן, להגשת כתב אישום לא הייתה כל נפקות שונה בפועל, שכן האירוע הנטען בכתב התביעה לא התרחש בשל מחדל של המועדון שכן על פי תיאורו של התובע הנערים עזבו את המקום והוא זה שהלך אחריהם אל מחוץ לשטחי המועדון. זאת ועוד, למשטרה לא הייתה עילה להוצאת צו מנהלי (שתוקפו ממילא מוגבל) טרם האירוע.

10. זאת ועוד, לטענת המדינה, היעדר רישיון עסק אינו עילה למתן צו הפסקה מנהלי. הפעלת הסמכות ליתן את צו הסגירה מצריכה הצבעה על נסיבות קונקרטיות המעלות חשש מוגדר לשלום הציבור, על מנת שבעל הסמכות יוכל להפעילה כנדרש, קרי לשקול אלה מול אלה את חומרת החשש וסיכויי התממשותו מזה, ואת מידת הפגיעה הכרוכה בבעל העסק כתוצאה מסגירתו מזה.