ג'רוס נ' זעזע ואח'

פסק דין

לפני תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

1.התובעת היא היורשת עפ"י צוואה של זכויות בעלה המנוח אדיב ג'רוס (להלן – "המנוח") במקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 10318 בשפרעם (להלן – "המושכר"), וזאת כעולה מנסח לשכת רישום המקרקעין שצורף לכתב התביעה כנספח א' וכעולה מפסק הדין שניתן לטובת המנוח ביום 25.10.99 בבית משפט השלום בחיפה בת.א. 15636/98, נספח ג' לכתב התביעה.

המושכר משמש כשוק בשפרעם, הפועל בימי ו' בשבוע.

2.על זכויות התובעת נרשמה הערת אזהרה לטובת שני בניה, אלי ג'רוס (להלן – "אלי") ואיברהים ג'רוס (להלן – "איברהים"), עליה נשאל אלי בחקירתו, והשיב כי מטרתה למנוע זיופים בהעברת זכויות (עמ' 6 ש' 21-22).

מההערה שנרשמה לא עולה כלל כי זכויות התובעת הוגבלו בצוואה (כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו בעמ' 21 ש' 6-7), באשר ההערה לא נרשמה מכוחה של צוואה אלא מכוח הוראות סע' 126 לחוק המקרקעין, ומקורה בשטר משנת 2004 (כעולה מהמספר הרשום בנסח), וככל הנראה הייתה קיימת עוד בימיו של המנוח על זכויותיו, ומהטעם שצוין ע"י אלי.

3.בסוף שנת 2006 נפטר המנוח (וראו: עדות אלי בעמ' 7 ש' 7-8).

4.ביום 25.1.07 נחתם בין התובעת לנתבע 1 חוזה שכירות למושכר. בהתאם לחוזה, הושכר המושכר לנתבע 1 תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 7,800 ש"ח (סע' 4), לתקופה של שלושה חודשים החל מיום 1.1.07, המתחדשת מאליה ל-3 תקופות נוספות של 3 חודשים כל אחת (סע' 3(ב) לחוזה).

בפועל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי המושכר הושכר לנתבעים, בהתאם לתנאי חוזה השכירות, מאז שנת 2007 ואילך, כי לא נערך הסכם אחר אחריו או במקומו (וראו: עדות אלי בעמ' 7 ש' 24-25, וכן סע' 5 לכתב ההגנה המקורי וסע' 6 לכתב ההגנה המתוקן), והצדדים פעלו על פיו של חוזה השכירות האמור מאז נחתם.

סע' 3(ג) לחוזה השכירות קובע, כי המשכירה (התובעת) רשאית לסיים את החוזה בהודעה של שבוע מראש, וזאת "בכל עת".

5.ביום 19.9.11 שלחה התובעת, באמצעות ב"כ, מכתב לנתבע 1 בו נדרש לפנות את המושכר, נוכח הפרת חוזה השכירות באי תשלום דמי שכירות בחודשים שקדמו למשלוח המכתב (נספח ה' לכתב התביעה); במכתב צוין, כי נעשתה פנייה קודמת לנתבע 1 בע"פ, וכי ההפרה לא תוקנה על ידו.

הנתבע 1 לא הכחיש קבלת המכתב, אף לא צירף להגנתו תשובתו לה, אך בפועל אין מחלוקת בין הצדדים, כי בסופו של דבר שולמו דמי השכירות לשנת 2011 במלואם (וראו: עדות אלי בעמ' 7 ש' 30-31), אף שולמו דמי השכירות לשנים שקדמו (עמ' 8 ש' 12-15).

6.ביום 10.8.12 שלחה התובעת, באמצעות ב"כ, מכתב נוסף לנתבע 1, בו נדרש לפנות את המושכר, נוכח אי תשלום דמי השכירות פעם נוספת, תוך אזכור אירועי השנה שחלפה (נספח ו' לכתב התביעה).

7.אין מחלוקת בין הצדדים, כי דמי השכירות בשנת 2012 לא שולמו במלואם, אף בישיבה שהתקיימה ביום 6.2.13 הסכימו הנתבעים להפקיד את החלק שאינו שנוי במחלוקת בקופת בית המשפט (וראו: הצהרת ב"כ הנתבעים בעמ' 2 ש' 1-3, וכן ראו הערת בית המשפט בדיון מיום 21.2.13 בעמ' 8 ש' 7-9).

8.מכאן, שאין מחלוקת של ממש, כי הנתבעים אמנם הפרו את חוזה השכירות, כטענת התובעת, באשר במשך מספר חודשים, לכל המאוחר מחודש אוקטובר 2012 (לטענתם) ועד חודש פברואר 2013, לא שולמו דמי השכירות עבור המושכר.

9.בתחילה הוגש כתב התביעה כנגד הנתבע 1 בלבד, בהיותו חתום על חוזה השכירות. בכתב הגנתו המקורי של הנתבע 1 טען הנתבע 1 כי מי ששכר בפועל את המושכר היה הנתבע 2 (וראו: סע' 3(ד) ו-4 לכתב התביעה המקורי), וכי חובה לצרפו לתביעה (סע' 17 (ב) לכתב התביעה המקורי) ולפיכך קיבלה התובעת רשות לתקן את כתב התביעה, לצרף את הנתבע 2, וכך נעשה.

10.הגנתו של הנתבע 2, בכתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמו ומטעם הנתבע 1 היא כי הוא היה שותף עם המנוח בשוק, השכיר את המושכר לצדדי ג', וכי לא ניתן לפנותו משום שותפותו שהינה "לעולמי עולמים" (סע' 9 לכתב ההגנה המקורי) או "לטווח ארוך מאד" (סע' 10 לכתב ההגנה המתוקן), משום שהשקיע במושכר מאות אלפי ש"ח, וכי זכויות צדדי ג' תפגענה והוא צפוי להיתבע על ידם בגין כך.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים, כי הנתבע 2 לא קיבל התראה בטרם הגשת התביעה, ועל כן לא ניתן להורות פינויו (עמ' 21 ש' 31-32).

11.בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות, נקבע מועד לדיון בתובענה ליום 6.2.13. כעולה מפרוטוקול הדיון, הנתבעים לא הגיעו מוכנים לישיבה זו, ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ שני הצדדים, ניתנה ההחלטה כפי שניתנה בסיום הישיבה; לנתבעים ניתנה האפשרות, לפנים משורת הדין ובכדי שזכויותיהם הדיוניות לא תקופחנה, להגיש עדויותיהם, כמו גם לשלם הוצאות התובעת וכן לבצע הפקדה של חלק מדמי השכירות, שלא שולמו עד אז כאמור, והדיון נדחה דחייה קצרה ביותר, וזאת בכדי שזכויותיה הדיונית של התובעת לא תקופחנה גם הן.

לאחר מתן ההחלטה, הגישו הנתבעים בקשה למתן ארכה נוספת להגשת ראיותיהם, וזו ניתנה להם, מאותם טעמים שצוינו בהחלטה מיום 6.2.13, אך לגבי איחור בתשלום הוצאות התובעת חויבו בתשלום הוצאות נוספות, מהנימוקים שפורטו בהחלטה מיום 15.2.13. הנתבעים עמדו במועדים שנקבעו בהחלטה מיום 15.2.13.