החלטה
לפניי בקשה לקביעת מהות ההליך אשר התנהל בפניי.
בתחילה סברתי כי בקשה זו מחוסרת כל יסוד לאור העובדה כי יוזמי הבקשה המבקשים הם אלה אשר צריכים להנחות את בקשתם, ולקבוע באיזה מסלול הם צועדים. אך לאחר שקלא וטריא ולאחר שקראתי את הטענות של כל אחד מהצדדים, החלטתי לומר את דבריי, והחלטה זו באה בעקבות הבקשה אשר הונחה בפניי.
אומר ככלל, כי כותרות ואופן הפרוצדורה אינם מכתיבים לבית משפט זה את ההחלטה, אלא המהות אשר כוללת בחובה את הסוגיה המונחת לפני בית המשפט.
יכולה הבקשה להיות מונחת כדרך של הליך פלוני, אולם מהותה היא אלמונית, ובית המשפט למרות הכותרת ולמרות לכאורה הפרוצדורה הנוקטת, ינהג בדרך האלמונית ואומר, המהות אשר צריכה לקבל את ההחלטה ומכאן דבריי בהמשך.
ב-4 באוגוסט 2004 אישרה הכנסת את חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד – 2004 (להלן: "חוק החופים"). החוק נועד להבטיח את שימורה של רצועת החוף מפני פגיעה מעשה ידי אדם. אין ספק כי הפרת החוק עולה כדי עבירה פלילית וקיימת האפשרות להטיל סנקציות פליליות במקרים של הפרה.
בהתאם לסמכויות שנתנו על-פי חוק החופים, מוצאים צווים למניעת פגיעה בסביבה החופית או להסרתה. הצווים הינם צווים מנהליים ואומר כבר עתה כי הגם שהתיקים מנותבים במזכירויות בתי-המשפט כהליכים פליליים, תקיפת הצו (ובענייננו, הבקשה לביטול צו ההריסה), אף היא נעשית בפועל על-פי עקרונות הדין המנהלי.
המבקשים ביקשו מבית-המשפט לקבוע כי בבואנו לדון בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא מכוח חוק החופים, יש לנהל את הדיון בבקשה בהליך פלילי או מעין פלילי ומכאן חשיבות שאלת נטלי ההוכחה.
חיפשתי פסיקה רלוונטית לעניין תקיפת הצו המנהלי מכוח חוק החופים ואשר הדיון בבקשה נעשה על-פי עקרונות המשפט הפלילי, לא נמצאה פסיקה כאמור.
נמצאו עתירות מנהליות רבות אשר עסקו בשאלת סבירות וכשירות פעולת הרשות. מצאתי גם פסיקות ממוקדות לסעיפים 9, ו-10 לחוק החופים, בהם עסקינן בין היתר, אשר הוכתרו בכותרת ב"ש או צ"א, קרי נותבו כהליך פלילי, אולם מבחינת ניהול ההליך ננקטה למעשה דרך ההוכחה המנהלית. רוצה לומר, מבחינת סיווג ההליך, איני חולק כי מדובר בהליך ובעניין פלילי מכוחו מוגשים כתבי אישום, אם כי לדעתי ניתן לסווג את החוק באופן דואלי, בהתאם לעניין הנדון.
בעניין הנדון לפני טרם הוגשו כתבי אישום ואיני מוצא טעם והגיון בדיון על-דרך הפרוצדורה הפלילית בעודי דן בתקיפת הצו המנהלי. הדיון אשר מתנהל בפני, ויצוין כי הסתיים שלב ההוכחות, נוגע לשאלות מתחום המשפט המנהלי, שאלות לעניין תוקף הצו, האם ניתן בחריגה או בחוסר סמכות וכיוצ"ב שאלות מתחום המשפט המנהלי. העובדה כי קיימת האפשרות להגשת כתבי אישום, אינה מלמדת כי תקיפת הצו המנהלי תעשה אף היא בדרך הפלילית.
המבקשים הפנו את בית-המשפט להליך אשר התנהל בבית-המשפט המחוזי בע"פ 2479/07 אזרן נ' מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה (פורסם בנבו, 27.12.07) הדן בסעיף 9 לחוק החופים. הערעורים היו על החלטת בית משפט השלום בנהרייה שניתנה במסגרת שלוש בקשות שעניינן היה דומה (בש 997/07, בש 999/07 ו- בש 1096/07). בערעור זה קבע כבוד השופט שפירא כי "המדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין" אולם לא יוחד דיון בפסק-הדין לעניין זה. הדבר נאמר בהקשר סירובו של בית-משפט קמא לצרף את עיריית נהרייה כצד להליך.
זאת ועוד, בפסק-דינו של כבוד השופט שפירא בע"פ 36385-11-09 עיריית חיפה נ' אנטואן שוקחה ובניו בע"מ (פורסם בנבו, 29.12.09) הוא קובע כדלקמן:
"בהגשת הבקשה לביטול צו ההפסקה המינהלי, כאשר המשיבה ממשיכה לנהל עסק ללא רישיון, יש משום חוסר ניקיון כפיים שדי בו כדי לדחות את הבקשה. למרות שההליך שבפני הינו הליך פלילי, מדובר בפועל בהליך שהוא בעל אופי מנהלי. על המבקש לבטל צו מנהלי חלות החובות הקבועות במשפט המנהלי, כגון החובה החלה על הפונה לביהמ"ש לפנות כשידיו נקיות. אין זה המקרה שבפני. כאמור, המשיבה מפעילה עסק טעון רישוי ללא רישיון. סבור אני כי בכך השמיטה המשיבה תחת רגליה את הבסיס לביטול הצו או עיכוב ביצועו. הכלל הוא כי חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מביהמ"ש או עושה דין לעצמו". (ההדגשה שלי –ש'ש').
הגם שהדברים נאמרו בהקשר של חוק רישוי עסקים, הגיונם מדריך אותי גם בהליך זה.
יתרה מזאת, בעניין דומה לענייננו אנו, בצ"א 7452-09-11, ייצג משרד ב"כ המבקשים ושם לא הועלתה הטענה כי מדובר בהליך פלילי. החלטת כב' השופטת תמר נאות פרי ניתנה ביום 10.01.12 כבהליך אזרחי מנהלי לכל דבר ועניין, ומבלי שעלתה טענת סיווג ההליך ומבלי שנדרשה לנטלים של "מעבר לספק סביר".
בע"פ (חיפה) 13717-12-08 ועדה מחוזית לתכנון ובניה – מחוז צפון נ' למון ביץ, הפקות ואירועים בע"מ (פורסם בנבו, 15.03.09) ציין כבוד השופט שפירא את הדברים הבאים:
