ג'רארד קיט רוני נ' רוחאללה

החלטה

מונחת בפני בקשתו של מר ביזאן טיזאבי, להתיר לו להמשיך בהליכי תביעה סבוכים אותם הוא מנהל בערכאה אזרחית, כנגד החייב פושט הרגל, מר רוהי קרמנשצ'י. תביעתו של המבקש הינה תביעה סבוכה יחסית, הנשענת, לטענתו, בעיקר על אדנים נזיקיים, ואשר הוגשה הן כנגד החייב והן כנגד נתבעים אחרים שאינם חדלי פרעון. הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, לעומת זאת, עותרים לדחיית הבקשה, וזאת הן מטעמים לגופה של התובענה, והן ובעיקר נוכח העובדה כי חלפו כתשע שנים מאז ניתן כנגד החייב צו הכינוס, ואי לכך, המועד להגשת תביעת חוב חלף מזמן.

מעיון בטענות הצדדים, עולה כי מחד גיסא, אין ספק כי התובענה לכשעצמה אינה מתאימה להידון במסגרת הוכחת חוב, ולעניין זה לכשעצמו אין נפקא מינה, אם הוגשה במועד אם לאו; עניין לנו בתובענה אשר חרף טענות הנאמן, כוללת בתוכה מספר עילות מהותיות שנראות נזיקיות בעיקרן, כגון האשמה כי החייב והנתבעים האחרים ניהלו את חברת אולמי שושנים בע"מ באורח רשלני. זאת, כאשר אף עילות נוספות נשוא אותה תביעה, כגון עילת גזל, הינן טענות הדורשות אף הן בירור עובדתי שאינו פשוט בהכרח.

יוצא, כי באורח עקרוני מוכנה אני לקבל את טענתו המרכזית של המבקש, לפיה עניין לנו בתביעה בעלת מימד נזיקי משמעותי, היא מורכבת מאד מבחינת בירור עובדתי נדרש, וספק אם היא מתאימה מעצם טיבה להיות מוגדרת כחוב בר-תביעה, או להידון בפני בעל תפקיד במסגרת תביעת חוב. זאת ועוד; לכך מתווסף השיקול, כי מדובר בתביעה כנגד מספר נתבעים, שרק אחד מהם הינו חייב חדל פירעון הנתון לסמכותו של בית משפט זה. אי לכך, פיצול התובענה עשוי היה לייצר סכנה לסרבול, אובדן זמן שיפוטי והחלטות סותרות – כל אלו, נימוקים שהוכרו זה מכבר בפסיקה ככאלו התומכים באפשרות של תובע לזכות באישור בית המשפט להחריג את תביעתו מהליכי חדלות הפירעון.אלא מאי? חרף צדקתה העקרונית של טענתו זו, דומה כי נפלה בטיעוני המבקש שגיאה אחרת, באשר הוא מערבב באורח שאינו נכון בין הגדרת חוב כבר-תביעה לצרכי מקום הדיון, לבין הגדרתו של חוב כבר-תביעה לצרכי זכאות לחלוקת דיבידנד מקופת פשיטת הרגל.במה אמורים דברים? בעוד השאלה הראשונה, העוסקת באורח הבירור של החבות, עשויה להגדיר חוב כ"לא בר-תביעה" במובן זה שתחת הוכחת חוב, עליו להידון בערכאה אזרחית, הרי שוודאי אין פירוש הדברים כי חוב שכזה – אף אם יוכח, וכאשר אין מחלוקת כי הנשייה שהוא מקים הינה נשיה בלתי מובטחת – יזכה למעמד עדיף על כל החובות הרגילים האחרים של החייב כלפי נושים אחרים, ויחשב פטור מסולם דיני הקדימה. לא בכדי נחשב חוב נזיקי ככזה שאינו קצוב ואינו בר-תביעה, עד לרגע בו בית משפט קוצב אותו בפסק-דינו, והופך אותו לחוב כספי במעמד רגיל, כמוהו ככל יתרת הנשיה הכספית.יוצא, כי במלוא הכבוד הראוי למבקש, הרי חבות הנטענת כנזיקית, אינה עדיפה על כל חבות אחרת אך ורק בשל אורח הבירור השונה שלה, ובוודאי שאין היא פטורה באורח אוטומטי מהדין נשוא סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, המורה על הגשת תביעת חוב בתוך שישה חודשים מהמועד הקובע של פרסום צו הכינוס. אכן; תביעה נזיקית אינה יכולה בדרך-כלל להידון במסגרת הוכחת חוב, אלא שהדבר אינו מתיר לנושה להתעלם מהליך פשיטת הרגל ו"להתעורר" שנים לאחר מעשה, ולאחר שחלף מזמן המועד להגשת תביעות. נהפוך הוא; חובתו של נושה כזה הינה לטרוח ולהגיש הודעה על נשייתו לבעל התפקיד ולבית המשפט של חדלות פירעון, בצירוף בקשה להחרגת התביעה ודיון בה בערכאה אזרחית, זאת, באורח שישמור עבורו מבעוד מועד את הזכות להגיש תביעת חוב לאחר שינתן פסק הדין באותה ערכאה חיצונית.מקום בו אין הנושה עושה זאת, הרי דינו כדין כל נושה המאחר בהגשת תביעת חוב, ואין נפקא לעניין זה אם תביעתו מבוססת על עילה נזיקית או אחרת. במצב דברים זה, הרי אף השאלה האם ליתן הארכת מועד (שבענייננו, תלווה אף בצעד פוגעני נוסף עבור הנאמן, שיאלץ אותו לשמור כספים בשיעור ניכר בקופתו, עד להכרעת התביעה), נדונה כשם שנדונה כל בקשת מועד שמגיש נושה בהתאם לסעיף 71(ב) סיפא לפקודת פשיטת הרגל; ובוודאי שאין לנושה נזיקי מעמד עדיף בעניין זה, כאילו המועדים כלל אינם חלים עליו. נהפוך הוא; דווקא נושה כזה, שבירור תביעתו עשוי להתארך על פני שנים, עשוי להזיק לנושים אחרים באיחורו הרבה יותר מנושה כספי "רגיל", וזאת נוכח ההכרח שחל במקרים אלו, לשמור בקופה סכומים ניכרים כשיעור חלקו האפשרי של אותו נושה מאחר בדיבידנד שישולם לכלל נושי החייב.

כאן, עניין לנו בפניה לבית המשפט של פשיטת רגל, שהתאחרה בשנים רבות; אף אם ניתן היה למצוא בעובדה כי בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים מעין "נסיבות מקלות" לעניין סעיף 71(ב), לאור ההלכה החדשה והמקלה יחסית שפסק בית המשפט העליון בעניין, אין בכך לסייע למבקש בנסיבות הנוכחיות. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה הבלתי שנויה במחלוקת, כי המבקש ידע היטב על הליכי פשיטת הרגל, באורח סובייקטיבי כבר לפני שנים, אולם לא טרח להגיש הוכחת חוב או בקשה להחרגת תביעה המלווה בבקשה להארכת מועד, וזאת מטעמים השמורים עימו. אי לכך, הרי דין הבקשה להדחות בחלקה, במובן זה כי כעת, לאחר למעלה משמונה שנות איחור, הרי אף אם יזכה המבקש בפסק-דין נזיקי כנגד החייב, אין הוא זכאי עוד לגבות מקופת הנאמן דיבידנד כלשהו בגין פסק-דין זה; וודאי שאין הוא זכאי לנסות כעת, לאחר שנים, לעכב סכומים בקופת הנאמן למשך שנים נוספות. יוצא, כי במידה רבה, הופכת יכולתו של המבקש לתבוע את החייב בערכאה אזרחית – עליה לכשעצמה אין מקום למחלוקת – ל"חסרת שיניים" בפועל, ככל שהדבר אמור ליישום דה-פקטו של פסק-הדין כלפי הקופה. לעומת זאת, הרי שאין בכך כדי למנוע מהנושה להפיק מפסק-דין כזה תועלת מסוג אחר, בין אם מדובר ביכולתו לתבוע מבטח שאין לו עילת הגנה מוכרת מתחום דיני הביטוח; להיעזר בתביעה כנגד החייב בכדי "להניח יד" על נתבעים אחרים שעודם סולבנטיים, ולא עומדת להפ טענת התיישנות תקפה; וכל תועלת אחרת מוכרת בדין.התוצאה היא, כי מקום בו סבור הנושה, חרף האמור בהחלטה זו – קרי, חוסר היכולת לגבות דה-פקטו כספים מקופת הנאמן – כי הוא עדיין נזקק לבירור התביעה מסיבות לגיטימיות אחרות, הרי שאין מקום כי בית משפט זה יחסום אותו בכך. עוד פחות מכך, ראוי או ניתן למנוע את העדתו וחקירתו של החייב עצמו, מקום בו הוא צד נדרש לבירור כנגד נתבעים אחרים – וממילא, אין צעד כזה לכשעצמו פוגע בנאמן או בנושים. מאידך גיסא, הרי שבנסיבות אלו, רשאי הנאמן להודיע כי אין לו עניין בתביעה ואין הוא מעוניין להשקיע כספים מקופת הנושים בכדי להתגונן כנגד תובענה שממילא לא תהא לה נפקות כלפי הקופה. זאת, בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לו מעצם תפקידו כנאמן.

אי לכך, הבקשה מתקבלת באורח חלקי בלבד, כאמור בהחלטתי זו.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ג, 08 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.