ג'עאפרה נ' עלי חד'ר

החלטה

בהחלטה מיום 13.12.2011 נעתר כבוד הרשם א' פוני לבקשת המשיבה – שהיא הנתבעת בת"א 35173-10-10 (להלן – התביעה) – לחייב את המערער – התובע בתביעה זו – שהוא תושב הרשות הפלסטינית (להלן גם – הרשות), להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. על החלטת הרשם הוגש הערעור הנדון.

רקע דיוני ועיקרי טענות הצדדים

2.המערער הואו איש עסקים העוסק בין השאר, באספקת מוצרי מזון ובארגון ארוחות גדולות עבור ארגוני צדקה שונים. לטענתו, המשיבה, שהציגה את עצמה בתור נציגת אגודת הצדקה "הסהר האדום" בירושלים, התקשרה עימו במועדים שונים בהסכמים, שלפיהם הוא יפקח עבור המשיבה על מספר פרויקטים, בתמורה לתשלום סך של 559,000$, השווים לסך 2,124,200 ₪. אולם לאחר ביצוען של העבודות, לא שולמה לו מלוא התמורה.

לפי טענת המערער, ניסיונות חוזרים לפנות אל המשיבה כדי שתשלם את החוב לא צלחו. לפיכך, וכדי להבטיח את תשלום יתרת החוב, נעתרה המשיבה לבקשתו ונתנה לו אישור בכתב לשם הוכחת סכום החוב, שבו נכתב במפורשו, שהיא עצמה חייבת, באופן אישי, לשלם את החוב האמור. מאחר שהחוב לא נפרע, הגיש המערער ביום 18.10.2010 תביעה כספית נגד המשיבה לתשלום סכום החוב.

3. ביום 25.01.2011 הגישה המשיבה בקשה לדחות את מועד הגשת כתב הגנה וכן בקשה לפי תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לחייב את המערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, אם התביעה נגדה תידחה. לטענתה, התביעה מבוססת על מסמכים מזויפים ומטעם זה אף הגישה תלונה במשטרה (במחלקת הונאה במרחב מוריה), ולטענתה, המערער, המתגורר מחוץ לתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל, דרוש למשטרה הפלסטינית בשל שורה של עבירות זיוף, מרמה והונאה. לפיכך, ולאור החשש הממשי כי אם התביעה תידחה ויפסקו הוצאות לטובת המשיבה, לא תוכל היא להפרע מהמערער, טענה שיש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה כאמור.

4. על-פי החלטה הרשם מאותו יום (25.1.2011), נקבע שהמשיבה תהיה רשאית להגיש את כתב ההגנה תוך שלושים יום מהמועד שבו תינתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה. כן נקבע, כי על המערער להגיב לבקשה תוך שלושים יום.

ביום 3.3.2011 הוגשה בקשת המערער לביטול הארכה להגשת כתב הגנה, וכן הוגשה תגובה לבקשה להפקדת ערובה. בתגובתו טען המערער, כי על-פי ההלכה הפסוקה אין לחייבו בהפקדת ערובה, וזאת לאור סיכוייה הגבוהים של התביעה, העובדה שהמשיבה עצמה היא תושבת הרשות הפלסטינית, וכן בשל היעדר תום הלב הנעוץ בהגשת הבקשה עוד בטרם הוגש כתב הגנה. תשובת המשיבה לתגובת המבקש הוגשה ביום 31.3.2011.

5. בקשה נוספת מטעם המשיבה הוגשה ביום 30.05.2011, שבה עתרה לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים: היעדר עילה; היעדר יריבות; אי-ציון מען המערער בתביעה; חוסר תום לב-בהגשת התביעה; קיומו של עניין אחר "תלוי ועומד" בפני ערכאה אחרת; פורום לא נאות.

דיון במעמד הצדדים התקיים בפני הרשם ביום 19.7.2011 ובמהלכו ניתנה החלטת הרשם שבה נקבע כי כתב ההגנה מטעם המשיבה יוגש עד יום 1.9.2011 ובו תפרט המשיבה את טענותיה בעניין טענת "פורום לא נאות", וזו תתברר בתור טענת סף, בפני השופט שלפניו תשמע התביעה. עוד נקבע שהחלטה בבקשה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה, תינתן בנפרד בהקדם.

6. ביום 13.12.2011 ניתנה ההחלטה המחייבת את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בסך של 75,000 ₪, וזאת בתוך חמישה-עשר יום מיום המצאת ההחלטה. עוד נקבע כי אם לא תופקד ערובה כאמור, תימחק התביעה ללא צורך במשלוח התראה. בהחלטה נקבע שהמערער לא תמך את תגובתו בתצהיר, אשר היה חיוני לשם בירור העובדות העומדות ביסוד הבקשה. לפיכך, הבקשה התקבלה מטעמים אלו: לא נפרשה תשתית לסתירת ההאשמות החמורות שהופנו כלפי המערער; הוא לא הניח תשתית ראייתית בדבר מצבו הכלכלי, הסותר את הטענה שיהיה קושי לגבות ממנו את סכום ההוצאות שיוטלו עליו, אם תביעתו תידחה; עובדת היותו תושב הרשות הפלסטינית.

7. על החלטת הרשם הוגש הערעור הנדון ביום 3.1.2012. עיקר טענות המערער הן אלו: חיוב המערער בהפקדת ערובה כאמור, חוסמת למעשה את דרכו למצות את הזכות החוקתית העומדת לו, לפנות לערכאות; לא ניתן להשתית את ההחלטה על העובדה שלא הגיש תצהיר לסתירת טענותיה של המשיבה; לא ניתן די משקל לסיכויי התביעה, אשר צריכים להיבחן על סמך טענות הצדדים ולא על-פי ראיותיהם; לא ניתן משקל לעובדה שהמשיבה עצמה היא תושבת הרשות; טענת המשיבה, שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה, טרם התבררה; המשיבה לא נחקרה על תצהירה; לא ניתן משקל להלכה הפסוקה שלפיה, אין די שהתובע הוא תושב הרשות, כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

לטענת המערער, בהחלטתו, קיבל הרשם, הלכה למעשה, את גרסת המשיבה במלואה, מבלי שנשמעו ראיות. עוד טען המערער, שהרשם טעה בכך שדן בבקשה לחייב את המערער בהפקדת ערובה, קודם שנדונה השאלה אם בית משפט זה הוא הפורום הנאות לבירור התביעה.

8.תגובת המשיבה הוגשה ביום 21.1.2011. תחילה טענה, שיש לדחות את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. לפי הוראות תקנה 400 בתקנות סדר הדין האזרחי, ערעור על החלטת רשם יוגש תוך עשרים יום מיום מתן החלטתו, ואילו הערעור הנדון הוגש לטענתה, באיחור.

לחלופין טענה, כי שיש לדחות את הערעור גם לגופו, וזאת מאחר שהמערער לא תמך את תגובתו בתצהיר, כדי להוכיח את הטענות העובדתיות שטען ובהן טענות באשר למצבו הכלכלי. כך גם מאחר שלא ציין את מענו כנדרש בתקנה 9(2) בתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף טענה המשיבה, כי סיכויי התביעה להתקבל נמוכים ממספר טעמים: ראשית, המשיבה היא רק נציגה של עמותה הרשומה בכווית; שנית, המשיבה הציגה קבלות, שלפיהן מלוא החוב של העמותה מכווית כלפי המשיב נפרע לחברה שבשליטתו; שלישית, המסמך שעליו מסתמך המערער, הנושא לכאורה את חתימתה, הוא מסמך מזויף וכי אין זו חתימתה. לטעתנה, זו גם הייתה מסקנת חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות תלונתה, וכי תיק המשטרה הועבר אל פרקליטות מחוז ירושלים לשם הגשת כתב אישום.

המשיבה טענה עוד, שאין מקום לטענת המערער בעניין היעדר הכרעה בשאלת נאותות הפורום, מאחר שעל-פי הסדר דיוני מיום 19.7.2011, טענה זו תתברר בפני השופט שידון בתביעה לגופה.

דיון והכרעה

9. תחילה נדון בטענה המקדמית שטענה המשיבה, שעניינה במועד הגשת הערעור. לאחר מכן בטענת המערער כי לא היה מקום לדון בבקשה להפקדת ערובה בטרם הוכרעה שאלת נאותות הפורום. לאחר אלו, נדון בטענות שעניינן בחיוב המערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבה.

(1)מועד הגשת הערעור

10. בטענתה בעניין האיחור לכאורה, בהגשת הערעור, הפנתה המשיבה להוראת תקנה 400 בתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי ""ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט ... יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה ...". אולם בהתאם לתקנה 402 בתקנות אלו הקובעת מאימתי יתחיל מניין הימים נקבע כי אם "... ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה".