ג'נשוילי ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

העתירה שלפני עניינה בבקשת העותרים כי יינתן לעותרת מעמד בישראל מכוח נישואין.

דינה של העתירה להדחות מחוסר ניקיון כפיים.

העותרת הסתננה לישראל בשנת 1996 ונשארה לעבוד בארץ עד לשנת 2003. בשנה זו נעצרה על ידי גורמי האכיפה וגורשה מישראל.

העותר הינו אזרח ישראלי, אשר זכה באזרחותו לאחר שהגיע ארצה בשנת 2008 מגרוזיה באשרת תייר ובהיותו בארץ ביקש לשנות את מעמדו למעמד של עולה, מתוקף היותו בנו של אזרח ישראלי ויהודי. בעניין זה התנהלו חילופי דברים בין העותר לבין המשיב עד שכעבור כשנה, נאות המשיב להכיר בזכותו של העותר על פי חוק השבות והוא קיבל תעודת זהות ישראלית.

יצוין כי עוד בשנת 2000 ביקש העותר אשרת עליה עבורו ועבור אשתו הראשונה, לה נישא בספטמבר 2000. הבקשה סורבה לנוכח התרשמות הקונסול בבירת גרוזיה כי אין המדובר בנישואין כנים.

כאמור לעיל, נכנס העותר לארץ באשרת תייר, במרץ 2008. לאחר שבקשתו לקבלת אשרת עולה נענתה בחיוב, נכנס העותר לארץ כעולה חדש באוקטובר 2009. ימים ספורים לאחר מכן הגיע העותר למשרדי המשיב והגיש בקשה למתן מעמד לעותרת, כאשתו. בעקבות פנייתו, התבקשה שגרירות ישראל בטביליסי לזמן את העותרת לשימוע על פי הפרטים שמסר העותר. מתברר כי נמסרו מספרי טלפון שאינם פעילים ורק לאחר פניה נוספת לעותר, נמסרו למשיב מספרי הטלפון המעודכנים.

ביום 9.12.09, נערך לעותרת שימוע בשגרירות. כעולה מהשימוע, מסרה העותרת גרסאות שונות לשאלות שנשאלה. כך למשל טענה כי נכנסה לישראל בשנת 1997 על פי אשרת תייר שקיבלה בשגרירות ישראל בטביליסי אולם לאחר מכן טענה כי מעולם לא היתה בשגרירות. עוד מתברר כי על פי גרסה אחת לא היו לה מכרים בישראל, ואילו בגרסה שמסרה בהמשך טענה כי בן דודה היה בישראל וכן גם אחותה שנישאה לאזרח ישראלי. גרסאות משתנות היו בפיה גם ביחס לשאלה היכן הדרכון שלה.

בכל הנוגע לנסיבות היכרותה את העותר, טענה כי הכירה אותו בשנת 1974, כי הם רצו להתחתן אולם אביה התנגד לכך. העותר עזב את גרוזיה לרוסיה וחי שם מרבית חייו. היא עצמה נישאה בשנת 1984 לבעלה הראשון וניתקה כל קשר עם העותר. הקשר עמו התחדש לאחר שהלה שמע שהיא התגרשה (בשנת 2003) ולדבריה חזר העותר במיוחד לרוסיה על מנת לפגוש בה. גרסה זו השתנתה מן הקצה בהמשך ועל פי הגרסה השנייה היה העותר בגרוזיה החל משנת 2000, הם נפגשו במקרה בביתו של ידיד משותף, כי היא לא חיה עם בעלה הראשון במשך מרבית שנות נישואיהם וכי הוא סרב לתת לה גט עד שנת 2003. העותרת לא ידעה להסביר מה היו הנסיבות שהביאו את בעלה הראשון לשנות את עמדתו.

העותרת לא ידעה למסור פרטים משמעותיים ביחס לעותר. כך למשל לא ידעה את שם אשתו הקודמת של העותר, טענה כי אינה מכירה את אחיותיו למרות שעל פי הגרסה האחת החל משנת 1974 כבר היו השניים בקשר ורצו להתחתן. עוד טענה כי העותר מתגורר בבית אחותה בתל-אביב וכי יש לה בן המתגורר במוסקבה.

עורכת הראיון בשגרירות הישראלית בטביליסי התרשמה כי במהלך הראיון נמנעה העותרת מלהשיב תשובות מדויקות, וכלשונה "הלכה סחור סחור". כאשר עומתה עם השוני בתשובותיה, הרימה את קולה, היתה לחוצה, ותהתה מדוע היא נשאלת את השאלות הללו.

אשר לשימוע שנערך לעותר ביום 5.1.09, מתברר כי הוא לא שיתף פעולה, לא היה מוכן להשיב לשאלות שנשאל וטען כי הדבר היחיד שהוא רוצה הינו שהעותרת תגיע לישראל משום שהוא התחתן איתה. המעט שהצליח המראיין לקבל ממנו הוא שהעותר טוען כי פגש בעותרת לראשונה בשנת 1974, כי בשנת 2004 שבו ונפגשו והתחתנו. בניגוד לטענת העותרת לפיה העותר מתגורר בבית אחותה בתל-אביב, טען העותר כי הוא מתגורר בחולון יחד עם עוד 6 אנשים.

לנוכח הסתירות וההתנהלות המתוארת, ובשים לב לעובדה שהעותרת נכנסה בעבר לישראל שלא כדין, שהתה כאן 7 שנים והורחקה מכוח צו הרחקה העומד בתקפו עד סוף שנת 2013, החליט המשיב לדחות את הבקשה. ההחלטה התקבלה ביום 10.2.10. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה. בערר צוין כי אמו של העותר נפטרה ביום 5.2.10 וכי בנסיבות אלה ובשל הסירוב לאפשר כניסתה של העותרת לישראל, החל הוא לסבול מדיכאון.

מן העתירה עולה, כי ביום 9.3.10, בעוד הערר תלוי ועומד, נכנסה העותרת לישראל דרך מסוף טאבה. על פי הטענה עשתה זאת בשל מצבו הרפואי של העותר. נעלה מכל ספק כי העותרת הסתננה לישראל שלא דרך מעבר הגבול הרשמי, שכן כניסתה אינה מתועדת ברישומי המשיב ואין להעלות על הדעת כי היתה מקבלת אשרת כניסה לו ביקשה כזו, לנוכח העובדה שתלוי ועומד נגדה צו הרחקה. בהקשר זה ציינה ב"כ המשיב בתשובתה כי אמנם נטען שכניסתה של העותרת לארץ היתה ביום 9.3.10, בסמוך לאחר ביקור שערך העותר אצל רופא, וכי כניסתה מוסברת ברצון לטפל בו, אולם ברישומי המשיב מצויה יציאה וכניסה של העותר במסוף טאבה ביום 24.12.09, בהפרש של מספר שעות בין היציאה לבין הכניסה. ב"כ המשיב העלתה הרהור שמא יציאה וכניסה זו נועדו לסייע לעותרת להיכנס לישראל באותו יום ולא ביום הנטען בעתירה, ולהרהור זה אני שותפה. מכל מקום לא באה תגובה מטעם העותר להרהור האמור.

כך או כך, המשיב דן בערר מבלי לדעת שהעותרת מצויה למעשה בישראל. תוך כדי ליבון הערר התברר למשיב כי בנה של העותרת, אשתו ובתם הגיעו אף הם לישראל והגישו בקשה להכרה בהם כפליטים. הערר נדחה ביום 15.4.10.

לנוכח התשתית העובדתית המפורטת לעיל, וכפי שקבעתי בפתח הדברים, דין העתירה להדחות.

העותרים הסתירו מבית המשפט עובדות מהותיות: הוסתרה העובדה שהעותרים הגישו בקשה קודמת לקבלת מעמד בישראל, עוד בשנת 2004, וזו נדחתה. העותרים הסתירו את העובדה שאחות העותרת שוהה בישראל וכי גם בנה, אשתו ובתם הסתננו לישראל ושוהים בה עתה.

כך גם, הסתננותה של העותרת לישראל פעם נוספת, בניגוד לצו הרחקה התלוי ועומד נגדה, ובעוד היא מבקשת שהמשיב ישוב וישקול את עמדתו על יסוד הערר שהגישה, די בה כדי לדחות את העתירה. המדובר בהתנהגות חסרת תום לב, החותרת תחת העתירה. אין זה מן הראוי כי בית המשפט יושיט סעד בנסיבות בהן אי ניקיון הכפיים וחוסר תום הלב הינו כה בוטה.

גם לגופו של עניין אין יסוד לעתירה. רכישת מעמד בישראל מכוח נישואין, מוסדרת בסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, ואכן נישואין לבן זוג ישראלי היא אחת מעילות ההתאזרחות. אלא שגם בעניין זה לשר הפנים שיקול דעת ואין בעצם הנישואין עצמם כדי להקנות אזרחות באופן אוטומטי לבן הזוג הזר. שיקול הדעת של שר הפנים אמור להיות מוכתב בתפיסה היסודית לפיה יש להגן על התא המשפחתי ולאפשר לבני זוג לחיות חיי שיתוף. מכאן, שעל מנת ששר הפנים יפעיל את שיקול דעתו כשהוא מודרך בתפיסת היסוד הזו, על המבקשים זאת ממנו להניח את דעתו כי אכן קשר הנישואין ביניהם הינו קשר כן ואמיתי. בית המשפט העליון פסק לא פעם כי מקום שקשר הנישואין הינו פיקטיבי, אין מקום ליתן מעמד של אזרח ישראלי לבן הזוג הזר (ראו למשל בג"צ 8568/06 בנגור נ. מדינת ישראל, תקדין). הנטל להוכיח את כנות הקשר, מוטל על המבקשים את מתן המעמד (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ. אורן ואח', נבו).

בענייננו, מסקנתו של המשיב כי לא הונחה תשתית מספקת להוכחת קשר נישואין כן, מעוגנת היטב בעובדות. לא רק שהעותרת שהתה בישראל שלא כדין ויצאה מן הארץ רק לאחר שגורשה, הרי שבני משפחתה הסתננו לישראל לפני זמן מה והם שוהים בה היום, אחותה אף היא מתגוררת בישראל היום והעותרת עצמה שבה והסתננה לישראל שלא כדין לאחר שבקשתה נשוא העתירה, סורבה. הסתירות הרבות בשימועים שנערכו לעותרים, והעדר שיתוף הפעולה המלא והכן מלמדים כולם על כך שיש לעותרים מה להסתיר. נסיבות אלה מהוות בסיס עובדתי מספק להחלטתו של המשיב (ראו למשל עת"מ (ת"א-יפו) 2268/09).