ג'מאמעה נ' חמדאן

החלטה

1.לפניי בקשה למתן צו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001 (להלן: "החוק").

המשיב ביצע אצל המבקש עבודות אבן ובין השנים נתגלע סכסוך כספי.

לטענת המבקש, המשיב, אשר דרש מן המבקש לשלם לו סכום כסף נוסף עבור עבודתו, איים עליו ועל בניו, בין היתר, איים ברצח וכן גרם נזק לעמודי האבן בבית, בכך ששפך עליהם שמן שרוף.

ביום 10.12.13 ניתן צו זמני במעמד צד אחד והיום התקיים דיון במעמד שני הצדדים.

2.בדיון היום הוצגו תצלומי בית המבקש בהם נראים עמודי האבן מוכתמים באופן נרחב בצבע שחור.

3.לבקשת המשיב, נחקרו המבקש ובנו על ידי ב"כ המשיב.

המבקש חזר על דבריו מן הדיון הקודם והדגיש כי המשיב איים עליו עוד בתקופה שעבד בביתו ובאזני בנו, בשיחה טלפונית, שב ואיים כי יפגע במבקש אם לא ישולם לו מלוא שכרו. המבקש אישר כי לא ראה את המשיב גורם לנזק לעמודי הבית, אך לדברי המבקש, המשיב הודה בכך בשיחתו הטלפונית עם בנו של המבקש. בנו של המבקש העיד אף הוא ומסר כי המשיב איים עליו טלפונית כי יהרוג אותם אם לא ישלמו לו. כך גם העיד כי למחרת גרימת הנזק, התקשר אליו המשיב ואמר לו שיילך לראות מה קרה לו בבניין. בעקבות כך, גילה בנו של המבקש את הנזק שנגרם לעמודי האבן.

המבקש הגיש תלונה במשטרה על הנזקים שלדבריו, גרם לו המשיב ולפני מספר חודשים הוגשה גם תלונה על איומים.

4.המשיב הכחיש מכל וכל כי איים על המבקש או על בניו וכי גרם נזק כלשהו לבית המבקש.

הוא אישר כי שוחח טלפונית עם המבקש ועם בנו אך הכחיש כי איים על מי מהם. לדבריו, שב ודרש כי ישלמו לו את כספו. בראשית דבריו, טען כי שוחח עם המבקש רק לפני שנה, אך בחקירתו הנגדית, השיב כי שוחח גם לפני 8-9 חודשים. המשיב טען כי למבקש יש סכסוך עם בעלי מקצוע נוספים אך לא ידע לספק פרטים ובהמשך כאשר התבקש למסור את שמותיהם של אותם שמסוכסכים לטענתו עם המבקש, טען כי שמע על כך מן המבקש עצמו. בהמשך חקירתו נשאל מדוע טען כי המבקש בעצמו גרם לנזק לאבן וטען כי מדובר בסה"כ בנזק של 5,000 ₪, זאת לעומת עלות עבודות האבן העומדת על סך של כ- 80,000 ₪.

5.אין חולק כי בין הצדדים קיים סכסוך כספי בעקבות עבודות שביצע המשיב בבית המבקש. הצדדים הסכימו כי המשיב דורש תשלום נוסף מן המבקש ואילו המבקש מסרב לכך.

המחלוקת היא בשאלה האם איים המשיב לפגוע במבקש ובבני ביתו והאם גרם לנזק לעבודות האבן שבוצעו בבית וזאת במטרה שאלו ישלמו לו את סכום הכסף אשר מגיע לו, לטענתו. כאמור, תלונות כנגד המשיב הוגשו על ידי המבקש למשטרת ישראל והן בטיפולה.

במחלוקת זו בין הצדדים ועל יסוד העדויות והראיות שהובאו בפניי, מעדיפה אני את גרסת המבקש.

מסקנתי זו מבוססת על התרשמות בלתי-אמצעית מאופן מתן העדויות וכן על תוכן הדברים.

עדויות המבקש ובנו עקביות ומהן עלה כי המשיב מאיים עליהם לאורך תקופה, באמצעים שונים, בפניהם ובטלפון, ואף באמצעות אחרים. הגם ששניהם הודו כי לא ראו את המשיב גורם לנזקים לביתם, העיד בנו של המבקש כי המשיב התקשר אליו ובשיחה טלפונית שלח אותו לראות מה קרה לו בבניין וכך נתגלה הנזק. תצלומי הנזקים הקשים באים בתמיכה לתלונה ומתקשה אני לקבל את טענת המשיב כי המבקש גרם לנזקים אלו בעצמו או לחילופין, גרם להם אדם אחר המסוכסך עימו – כאשר הובהר כי למשיב אין כל מידע מבוסס וברור בדבר קיומו של כזה. המדובר בהשערות ותו לא.

עדות המשיב לא הותירה רושם חיובי.

המשיב אישר כי שוחח עם המבקש וגם עם בנו, גם טלפונית, אך סתר את עצמו ביחס למועדים בהם שוחח עימם, לטענתו, כאשר טען, תחילה, כי שוחח עימם רק לפני שנה, אך בהמשך, העיד כי שוחח עימם גם לפני 8-9 חודשים. כך גם טענתו של המשיב כאילו המבקש הוא שגרם לנזק לעמודי האבן בביתו, היא תמוהה ואינה מתיישבת עם ההגיון. התרשמתי כי המשיב ניסה להשיב תשובות מתחמקות במהלך חקירתו והוא שב וחזר על כך שבסה"כ ביקש לקבל לידיו את כספו אשר מגיע לו בגין העבודה שביצע. הסכסוך הכספי בין המבקש למשיב אינו מונח בפניי ואיני קובעת כל עמדה לגביו. עם זאת, עדותו של המשיב דווקא חיזקה את טענות המבקש כי המשיב שב ומטריד אותו בדרישותיו הכספיות.

לפיכך, אני מקבלת את טענת המבקש, במסגרת הליך זה, כי המשיב איים עליו וגרם לו לנזק לרכוש.

בכך, מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת.