פסק דין
א.מבוא וטענות הצדדים
1.פסק דין זה דן בשתי תובענות מאוחדות שעניינן זהה. תביעה אחת הינה תביעה כספית אותה הגיש התובע בת.א. 487/05 ג'ורג' וייל (להלן: "וייל") נגד רוזנטל יעקב נתבע 1 (להלן: "רוזנטל"), כנגד נתבע 2 פרנקל יעקב (להלן: "פרנקל"), וכנגד נתבע 3 – לוי אליהו (להלן: "לוי"). לוי אוחז בשני שיקים שמשך וייל, האחד ע"ס 217,000 ₪, והשני ע"ס 90,000 ₪. לוי הגיש שיקים אלה לביצוע בלשכת הוצל"פ כנגד וייל, התנגדותו של וייל התקבלה בת.א. 636/05 ושתי התובענות אוחדו.
2.למרבה הצער, מתחילת הדיון ועד סופו תחושת ביהמ"ש היתה ונותרה כי כל הצדדים כאחד מגלים טפח ומסתירים טפחיים וטעמם עמם. ביהמ"ש איננו בוחן לב וכליות, וכל שפוסק הוא כאחד האדם, היינו עפ"י מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, אם בחרו הצדדים להסתיר טפחיים מביהמ"ש, הרי לא נותר לביהמ"ש לפסוק דינו על פי מגבלה זו ועל פי כללי המשפט הנהוגים בתביעה חוזית ובתובענה שטרית.
3.העובדות כפי שעולות מכתבי הטענות הינם כדלקמן:
עפ"י גרסת התביעה, מר וייל שהינו אדם מבוגר כבן 70 שנה, אמן ויוצר בעיסוקו אזרח ויליד אנגליה, מתגורר בארץ משנת 89 ונהג לתרום רבות למוסדות צדקה, מתוך עיסוק זה הכיר את הנפשות הפועלות ובייחוד את רוזנטל. לאחר שתרם וייל בעין יפה לרוזנטל, הציע לו האחרון לחבור עמו לעסקת מכירת תפילין בארה"ב ולחלוק עימו ברווחים.
בתחילה עפ"י גרסת וייל, הועברו סכומי כסף קטנים, ואכן אלה הושבו עם אחוזי רווח בצידם. משראה וייל כי טוב הסכים לבקשת רוזנטל להעביר סכומי כסף גבוהים יותר, לא לפני שהתייעץ עם עו"ד עינת באשר לפן המיסויי. כתוצאה מפעילות זו, הספיק וייל להעביר לרוזנטל סך של כ- 750,000 $ (?!) לשיעורין. בחודש ספט' 1998 פסקו להגיע הרווחים ואף לא הוחזרה קרן ההשקעה. לגרסת וייל, רוזנטל טען שחלים עיכובים במשלוח התפילין, אט אט התחוור לוייל על פי גרסתו כי נרקמה סביבו עסקת "עוקץ", וכי לא ניתן להשיב את כספו. וייל כבר ויתר מראש על הגשת התביעה לאחר שניסיונות הגבייה מרוזנטל העלו חרס או החזרים מועטים בלבד. אלא, שלהפתעתו לאחר זמן מה הוגשו נגדו לביצוע שני שיקים אותם משך לרוזנטל, ע"י לוי שאחז בהם, או אז החליט וייל להגיש את התביעה הכספית כנגד כל הנתבעים ואשר לגרסתו חברו יחדיו על מנת להונותו. תביעה כספית זו הוגשה על סף ההתיישנות.
4.רוזנטל בכתב הגנתו מכחיש את העובדות כפי שמתוארות ע"י וייל. לגרסתו, אין ולא היתה מעולם קנוניה או עסקת "עוקץ" כנגד וייל, אלא שוייל חבר אליו והם עסקו במשותף במסחר במוצרי קרמיקה ויודאיקה ושלחו מהארץ כמויות גדולות של סחורה. העסק לא עלה יפה וכמות גדולה של סחורה נותרה במחסנים בארה"ב, וייל שלח אליו אנשים שעסקו באיומים ובהוצאת הודאות שלא כדין. וייל אישר בפני העד רבינוביץ כי רוזנטל לא נותר חייב לו מאומה.
5.כך גם פרנקל מנער חוצנו מכל הפרשה. לגרסתו, אין לו יד ורגל עם וייל, הוא מעולם לא היה עמו בקשרים ישירים ו/או עקיפים, לא לווה ממנו ולא קיבל ממנו צדקה ולו פעם אחת. כל חטאו של פרנקל שהעביר את השיקים נשוא התובענה השטרית מרוזנטל ללוי. בהעברת שיקים אלה, שם הנפרע היה "פתוח" ומאן דהוא הוסיף את שמו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.
6.לוי שהינו כאמור גם נתבע 3 בתביעה הכספית וגם תובע בתובענה השטרית, טוען כי שמו לא שורבב לתביעה הכספית, אלא כדי לשמש משקל נגד לתובענה השטרית. נתבע 3, טוען כי הינו איש עסקים העוסק בטקסטיל ואינו מלווה בשוק האפור ו/או עוסק בניכיון שיקים. לוי טוען, כי הכיר את פרנקל כרב בית הכנסת אשר בין היתר גם פרט אצלו שיקים של תורמים מחו"ל. אשר על כן, לא חשד במאומה משהעביר לו פרנקל את שני השיקים נשוא התובענה (ראה סעיף 5 לכתב ההגנה). תמורת השיקים שילם לוי לפרנקל סך של 49,500 $ + 88,400 ₪. למרות זאת, השיקים לא נפרעו וחוללו. בצר לו, הגיש לוי את השיקים לביצוע בהוצל"פ כנגד וייל לאחר שחוללו.
7.אדון תחילה בתביעה הכספית שהגיש וייל כנגד שלושת הנתבעים, ולאחר מכן אבחן האם ללוי קמה עילה שטרית בשיקים נשוא התובענה כנגד וייל.
ב.האם הוכחה עילת התביעה כנגד מי מהנתבעים בת.א. 487/05?
1.יש לזכור ראשית דבר, כי תביעה כספית זו הוגשה על סף ההתיישנות, ואף לטענת התובע עצמו לא הוגשה אלא לאחר שהוגשה נגדו התובענה השטרית. התובע כבר במהלך קדמי המשפט הראשונים היה נכון לוותר על תביעתו כנגד דחיית התובענה השטרית. לגרסת התובע, ויתור על תביעתו נבע מטעמים פרקטיים בלבד לאחר שהכיר בעובדה כי גם אם היה זוכה בתביעתו, סיכויי הגבייה היו קלושים. בנסיבות אלה בהן מוגשת התביעה על סף ההתיישנות, ולאחר שהתובע השמיד ראיותיו מאחר וויתר במהלך השנים על הגשת התביעה, קיים קושי ראייתי מהותי להוכחת התביעה. יש לזכור, כי הנטל להוכחת התביעה מונח על כתפי התובע מתחילת הדיון ועד סופו.
2.לתמיכת טענותיו נעזר התובע בשלושה עדים מטעמו. האחד-עו"ד שי עינת, שהעיד כי התובע ביקש חוו"ד מקצועית בעניין מיסוי לצורך הקמת העסק של מכירת תפילין ומוצרי יודאיקה לחו"ל. עדותו של עו"ד עינת לטעמי אינה מעלה ואינה מורידה. הגם שעדותו היתה מהימנה בעיניי, עד זה לא יכל לנקוב במועד מדויק של הוצאת חוות הדעת, ועותק שהוצא מהמחשב לא לימד על המועד המקורי. גם העובדה שהתובע סיפר כי חווה"ד נחוצה לצורך עסקי מכירת תפילין- אין בה מאומה מאחר וייתכן כי התובע מסר אינפורמציה מטעה זו לעו"ד עינת על מנת שהלה יחווה דעתו בעניין המיסוי. כאשר התובע ביקש להתכסות באצטלה של עסק חוקי כאשר אין בלבו ספק שהרווחים העצמיים מגיעים ממקור עסק אחר.
3.גם העד מורגן לא יכל לשפוך אור על נושא עסקיהם המשותפים של רוזנטל ווייל. מורגן הינו חברו הטוב של וייל, ולפיכך עדותו מוטה ואין כל בטוחה שאין לו עניין בתוצאות הליך זה, ולפיכך יש לייחס זהירות משנה לעדותו. העד מורגן עצמו לא נכח בפגישת עבודה בין רוזנטל לוייל, וכל שהוא יודע הינו מעדות וייל עצמו. העדר דאלר ידידו של מורגן העוסק בתכשיטנות, העיד כי שמר בכספת חנותו את השיקים שמסר רוזנטל לוייל על סך של מיליוני דולרים אשר נמשכו על פי עדותו מחשבון סגור בארה"ב. דאלר בדק ומצא זאת ע"י משלוח שיק אחד לבדיקה אצל ידידו בארה"ב. עדות דאלר נשמעה אמינה ומהימנה. עד זה איננו קרוב לוייל ועשה מלאכתו מתוקף ידידותו האמיצה עם העד מורגן. אני מאמינה לגרסה כי רוזנטל אכן העביר שיקים לוייל במסגרת עסקיהם. קשה לי לקבל את הגרסה כי וייל היה כה תמים להאמין כי רוזנטל רוכש בכל הכספים המועברים אליו תפילין. בהתחשב שגם תפילין מהודרים אינם עולים על סך של 1,000 דולר לצרכן ואולי 500 דולר ליצרן, הרי מיליוני דולרים על פני השיקים, עפ"י עדי התביעה, מלמדים על סחר של מאות אלפי תפילין לכל יהודי התפוצות. אין בכך כמובן כל היגיון, והגרסה היא בדותה מן הזמן האחרון עפ"י עדות רוזנטל עצמו. רוזנטל לא ידע להצביע בתצהירו ולא בעדותו על פרטים מדויקים ממי קנה את התפילין (השם אוזכר רק בחקירה נגדית וגם זה בקול ענות חלושות). רוזנטל מעולם לא ביקר בבית היוצר של התפילין (?), אין לו כל אסמכתא לרכישה (?) ואין לו כל אסמכתא להעברת הסחורה לארה"ב (?). גם איש הקשר בארה"ב נותר עלום ומסתורי, וכמובן לא הובא לעדות. גם בהתחשב כי במגזר החרדי לעיתים עסקאות נעשות על בסיס אמון מסחרי ללא עיגון בכתב, גם אז נשמעת גרסת רוזנטל מופרכת מעיקרה. לא תפילין ולא קרמיקה, וגם וייל היה מודע לכך היטב. וייל שהוצג כאיש עתיר ממון לא היה נכנס לעסקאות לממכר תפילין מבלי לבדוק את התשתית העובדתית לעסקאות אלה, והבדיקה הבסיסית ביותר להכיר את יצרן התפילין ממנו נקנית הסחורה, ולהכיר את המשווק בארה"ב. וייל לגרסתו, כמממן, הסתפק בהעברת כספים בלבד, שחלקם הארי כ- 350 אלף דולר נעשו בהעברה בנקאית לבנק בשוויץ, שעד היום זהות בעל החשבון נותרה חסויה ועלומה. וישאל השואל, לשם מה להעביר מימון במטבע זר לבנק ב שוויץ כשיצרן התפילין יושב בירושלים?
4.אין זאת אלא שעל פי התרשמות ביהמ"ש, עסקי התפילין לא היו אלא מסווה לעסקאות אסורות והן מתן הלוואות בריבית נשך, ושני הצדדים גם יחד ידעו על כך שאחרת לא ניתן להסביר איך עד היום לא משחרר רוזנטל את הסחורה המעוכבת במחסנים בארה"ב עפ"י גרסתו? לא רוזנטל ולא אף אחד מהנפשות הפועלות לא טרח באמת לבדוק אם קיימת כזו סחורה, אין זאת אלא שגלוי וידוע מלפניהם שאין ולא היתה כזו סחורה מעולם. רוזנטל ווייל מצאו דרך קלה להפוך רווחים מכספו של וייל, בבחינת כסף שמייצר כסף, אלא שלפתח חטאת רובץ, ועסקים לא יציבים בהלוואות נשך ללא בטוחות מספיקות נוסקים במהירות, ובאותה מהירות מתרסקים כפי שארע בפועל.
5.גם אם אקבל את גרסת התובע, כי נעשה הליך של "עוקץ" מצד רוזנטל כלפיו, לא ניתן לברר ולו בקצה ראיה מה הנזק של אותו מעשה אם בכלל. לתובע אין כאמור כל בדל ראיה, רק מהבל פיו, ומחיזוק עדות חברו מורגן נצא למדים כי מדובר במאות אלפי דולרים. מסירת כספים בסדר גודל של כ-400,000 דולר, ובהעברה בנקאית של 350,000 דולר לבנק בשוויץ. כאמור, לא ניתן לבנות תשתית ראייתית לצורך הגשת התביעה מהבל פה בלבד! אף טופס העברת הכספים לא מלמד מאומה כשאין אפשרות להוכיח בביהמ"ש מי בעלי החשבון בבנק השוויצרי, שהרי ייתכן ולכאורה ההעברה לא נעשתה ע"י וייל אלא לצרכיו האישיים בלבד.
אף את השיקים "ההזויים" כהגדרת העד מורגן (עמ' 72 לפרו' ש' 16), לא ניתן להציג לביהמ"ש. שיקים אלה שנמסרו ע"י רוזנטל לוייל, יחד עם תרשומת נוספת של וייל הושמו בכספת של דאלר, ולאחר מספר שנים משחש התובע כי אבד עליהם הכלח הסכים שדאלר ישמידם. עדות זו משלא הובאה, אין לה כל ערך ראייתי משמועה בלבד.
6.יתרה מכך, גם אם נותר רוזנטל חייב לתובע כספים, הרי עד ההגנה רבינוביץ שהכיר את וייל מפעילותו כנדבן צדקה, ניסה לתווך בינו לבין רוזנטל, והעביר על פי עדותו כספים לתובע באמצעות חברו מורגן מעת לעת, כספים שהגיעו עד לסך של 150,000 דולר. על פי עדות רבינוביץ, כספים אלה כיסו במלואם את הסכום עליו סוכם עם התובע, כי רוזנטל ישלם לצורך הפטרתו מיתרת החוב, ואכן עפ"י עדות רבינוביץ התובע סיפק בידו אישור כי רוזנטל פטור מיתרת החוב (ראה עדות רבינוביץ בעמ' 87 לפרו' ש' 16-23). אשור זה כמובן מעולם לא הוצג לביהמ"ש. יחד עם זאת, רבינוביץ בניגוד לכל עדויות בעלי הדין הותיר בביהמ"ש רושם של עד מהימן, ושאין לו אינטרס בתוצאות הדיון ובא להעיד על מנת לסייע לביהמ"ש בלבד.
7.העד רבינוביץ עוד העיד, כי נסע בדחיפות אל התובע עת שהה הלה בלונדון, ולאחר שקיבל אשור מהרב עמו התייעץ, על מנת לשכנע את וייל להפסיק את האיומים על רוזנטל.סיטואציה כזו אכן אושרה ע"י התובע. אינני מאמינה לגרסת רוזנטל, כי כל מהות האיומים והלחץ היתה להוציא מרוזנטל כספים שלא כדין. אני מאמינה לגרסת התובע, כי איומים אלה לא נועדו אלא ללחוץ על רוזנטל להשיב את קרן הכספים שמסר וייל לרוזנטל בתוספת ריבית, ולמצער ללא ריבית. יש להניח, שהתובע אף זנח תביעתו עם השנים לאחר שנחה דעתו כי מרבית סכום הקרן של הכספים שבה לידיו, וכן משום שלא רצה ששמו ישתרבב לעסקאות מימון הלוואות בריבית נשך. אינני מאמינה כי וייל אכן סבר בתום לב כי מדובר בעסקאות מכירת תפילין לארה"ב. מחד- עסקאות בסדר גודל של מיליוני דולרים אינן מתבצעות ללא תשתית עסקית רחבה של משלוחים, יצרנים, משווקים, דיווחים לחנויות וכד'. ומאידך – עסקאות קטנות ללא תשתית, אינן מתאימות לסדרי גודל של הכספים שהועברו בין השניים, סדרי גודל של מאות אלפי ומיליוני דולרים. אף לא ניתן הסבר לכספים שהופקדו בחשבונות בחו"ל, וקבלת כספי רווחים במזומן בלבד!! כל אלה מצביעים על התנהלות אחרת בעליל אשר רחוקה מלהיות מכירת מוצרי קודש (?!). יש להצטער שמוצר קדוש וטהור כתפילין צריך לשמש "כסות" לעסקים עלומים שסופם "פח יקוש".