ג'בארין נ' אלביליה ואח'

פסק דין

התביעה היא לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים.

לטענת התובעת, רכב הנתבעים ביקש לעבור, מנתיב הנסיעה הימני שבו נסע, אל נתיב הנסיעה השמאלי, שבו נסע רכב התובעת. תוך כדי ניסיונו לעבור לנתיב הזה ולהשתלב בו, גרם לתאונה שכן רכב התובעת לא יכול היה להמנע מפגיעה והתנגש ברכב הנתבעים בחלקו האחורי.

הנתבעים מכחישים את טענות התובעת.

לטענתם, אמנם רכב הנתבע עבר מנתיב הנסיעה הימני אל נתיב הנסיעה השמאלי שבו נסע רכב התובעת, ואולם, האחריות לתאונה מוטלת על התובעת משום שהתאונה ארעה לאחר שרכב הנתבע סיים להשתלב בנתיב הנסיעה השמאלי והיה על רכב התובעת להבחין בו מבעוד מועד ולעצור את הרכב על מנת להמנע מתאונה.

אני מקבלת את התביעה.

עדות נהג התובעת הותירה רושם מהימן מאוד, והיא מתיישבת עם הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, כפי שהוצגו בתמונות שצורפו לדו"ח השמאי מטעמה. עד התובעת ציין כי רכב הנתבעים ביקש לנסות ולהכנס אל נתיב הנסיעה השמאלי, שהרכבים בו נסעו בנסיעה איטית עקב עומס תנועה, וכאשר ניסה רכב הנתבעים להדחק אל בין רכב התובעת לרכב שנסע לפניו, נגרמה התאונה באופן שרכב הנתבעים פגע בחלקו הימני קדמי של רכב התובעת.

לעומת גירסה זו, גרסת הנתבעים לא רק שאינה מעוררת אמון, עדות העדים מטעמם גם היתה רצופה סתירות וגרסתם גם אינה מתיישבת עם הנזקים שנגרמו לרכב התובעת. אם היה ממש בגרסת הנתבעים, כאילו רכבם השתלב בבטחה בנתיב הנסיעה השמאלי ורק לאחר מכן ארעה התאונה, היתה התאונה צריכה להיות בין מלוא החזית הקדמית של רכב התובעת אל מלוא החזית האחורית של רכב הנתבעים. בפועל, כאמור, אין מדובר בפגיעה כזו והדבר מערער מאוד את גרסת הנתבעים.

עד הנתבעת, מר אהרון רחמים, הודה כי בעת הפגיעה היה רכבו בזווית לעומת רכב התובעת והפגיעה אכן ארעה בין חלקו הימני קדמי של רכב התובעת לבין חלקו אחורי שמאלי של רכב הנתבעים (עמ' 4 שו' 9) . גירסה זו מתיישבת עם גירסת התובעת , לפיה רכב הנתבעים ניסה "להדחף" בין רכב התובעת לרכב שנסע לפניו, ומחזקת אותה. גם העד מטעמו של הנתבע , מר אסף שלום, טען תחילה כי הרכבים אכן עמדו בזווית כמו שציין העד הקודם. אמנם, מאוחר יותר, וכאשר נשאל כיצד מתיישבת גרסתם של הנתבעים כאילו רכבים סיים להשתלב בתוך נתיב הנסיעה ורק אז ארעה התאונה, עם התאור כפי שתואר על ידו, טען כי כל החלק הקדמי של רכב התובעת פגע בחלקו האחורי של רכב הנתבעים (עמ' 5 שו' 20) ואולם סתירה זו מערערת מאוד את מהימנותו .

אינני מאמינה לעדויות העדים מטעם הנתבעת, שניסו לטעון כאילו התאונה לאחר שכבר סיימו להשתלב בנתיב הנסיעה שמאלי. עדותם, כאמור, הותירה רושם בלתי מהימן ואילו עדות נהג התובעת הותירה רושם מהימן מאוד והיא גם מתיישבת עם אופי הפגיעות בשני הרכבים.

לפיכך, אף שרכב הנתבעים נפגע מאחור, מוטלת האחריות לתאונה על הנתבעים.

בנסיבות, שבהן רכב הנתבעים מנסה להדחף לנתיב הנסיעה שבו נוסע רכב התובעת, אני דוחה את טענות הנתבעים כאילו האחריות היא דווקא על רכב התובעת רק משום שהפגיעה היתה כזו שרכב הנתבעים נפגע מאחור.

החובה לשמור מרחק היא בנסיעה רגילה. רכב התובעת לא חייב, וגם לא יכול לשמור על מרחק מרכב הנתבעים, כשזה נדחף בנסיעה לפניו מבלי לבדוק אם ניתן להשתלב בבטחה בנתיב הנסיעה שאליו הוא מבקש לעבור.

האחריות לכן מוטלת על הנתבעים.

ב"כ הנתבעים טען כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה שכן אין די בחוות הדעת שצורפה לתביעה. לטענתו, מאחר שהתובעת תיקנה את הרכב, כפי שעולה מעדות הנהג מטעמה, הרי שהיה עליה להציג את חשבוניות התיקון. משאלה לא הוצגו לא הוכח, לטענת הנתבעים, הנזק שנגרם לרכב התובעת.

אני דוחה טענה זו.

התובעת הציגה חוות דעת, לעניין הנזקים שנגרמו לרכבה ובה הוערכה עלות תיקונם.

התובעת זכאית לעלויות אלה גם אם לא תוקן הרכב וכל שכן כאשר הרכב תוקן והסכום ששילם נהג התובעת לצורך התיקון, מתיישב עם הסכום הנקוב בחוות הדעת.

עד התובעת ציין כי שילם עבור התיקון "5,000 ₪ ומשהו" (עמ' 2 שו' 17, 21, 29) והדבר מתיישב היטב עם חוות הדעת שצורפה לתביעה ואשר לפיה סכום הנזק הינו 5,707 ₪.

עם זאת, אני מקבלת את טענות הנתבעת במובן זה שהתובעת אינה זכאית לעלות הפסד ימי העבודה כפי שצויינה בסעיף 9 ג' לכתב התביעה. לא הובאה שום ראיה בעניין הזה.