ג'באלי נ' יאסין ואח'

החלטה

רקע כללי וההליך שלפני:

לפני בקשה להתיר למבקשים לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 28.8.2006. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה (להלן: "התאונה").

בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה סבל המשיב משבר בעצם הפיבולה והטיביה ברגל שמאל.

ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי בדרג ראשון קבעה כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה לא נותרה למשיב נכות צמיתה.

ועדה רפואית לעררים קיבלה את ערר המשיב וקבעה כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נותרה למשיב נכות בשיעור 10% לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

המבקשים טוענים בבקשתם כי הועדה הרפואית לעררים מצאה חוסר יציבות בשתי הברכיים למרות שהמשיב נפגע בתאונה אך ורק ברגל שמאל אך יחד עם זאת לא מצאה לנכון לתת הסבר לממצא זה. יתרה מכך, טוענים המבקשים כי המשיב הציג בפני הועדה לעררים חוות דעת של ד"ר ג'רייס חכים. למרות שקיימים פערים בין ממצאי הועדה לממצאיו של ד"ר חכים קבעה הועדה כי היא מאמצת את מסקנותיו של ד"ר חכים ללא כל הסבר ולכן טוענים המבקשים כי אימוץ חוות הדעת היה בצורה עיוורת. עוד טוענים המבקשים כי המשיב נפגע בתאונה קודמת משנת 2001 אשר בגינה נחבל ברגל שמאל אך התיעוד בגין תאונה זו כלל לא עמד בפני הועדה והיא לא התייחסה לנושא זה ולכן נפל פגם בעבודתה.

המשיב בתגובתו לבקשה מתנגד לה וחוזר על ההלכה הכללית לפיה היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק במקרים נדירים. המשיב טוען כי פגיעתו ברגל שמאל הייתה קשה, פגיעה המלווה עם שברים אשר קובעה בעזרת השתלת מסמר. הועדה לעררים מצאה ממצאים אצל המשיב כגון חוסר יציבות ורגישות ולכן קביעותיה נסמכו על ממצאים אובייקטיביים. הפגיעה הקודמת לא טוענים המבקשים הייתה פגיעה פעוטה אשר לא הותירה כל ממצא ולכן מסיבה זו אין לאפשר הבאת ראיות לסתור.

דיון והכרעה:

הלכה פסוקה היא כי הבאת ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב סיפא לחוק הפיצויים, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ונסיבות יוצאות דופן. (ראה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, 82) . על פי נוסחו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים היתר להביא ראיות לסתור יעשה אם ראוי הדבר לשם עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו.

יחד עם זאת, נקבעו בפסיקה עילות מסגרת המהוות קו מנחה למתן היתר להבאת ראיות לסתור כאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו. עילות אלו עוסקות ב- "(א) טעמים משפטיים כגון:ב אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי); (ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון:ו אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת." (ראה: ר"ע 638/85 אבו עליון עודה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לט(4) 505).

לטעמי בקשה להבאת ראיות לסתור אינה יכולה לשמש אכסניה לערעור על הועדה הרפואית בגין טעות רפואית. אם תאמר כך, הרי כל טעות רפואית שטעתה הועדה לדידו של צד זה או אחר תשמש עילה להבאת ראיות לסתור וכך יפתח פתח רחב להבאת ראיות לסתור בכל תיק ולא זו הייתה מטרת המחוקק בהוספת סעיף 6ב לחוק הפיצויים, אשר בא לצמצם את המחלוקת בנושא הרפואי.מתן ראיות לסתור בעילה של טעות רפואית תהיה לדעתי רק במקרים קיצוניים כאשר קיימת טעות קיצונית בקביעה רפואית (לדוגמא אדם הסובל מקטיעה באחת הגפות אך הועדה קובעת כי המצב אינו כך או מתעלמת באופן מוחלט מהקטיעה אז תאמר כי הצדק מחייב מתן היתר להבאת ראיות לסתור). הדבר דומה להתערבות בהחלטות מנהליות רק כאשר ההחלטה המנהלית לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

באשר לקביעת הנכות בברך שמאל אמנם הועדה הרפואית לעררים מצאה חוסר יציבות בשתי הברכיים. יחד עם זאת, היא קבעה כי המשיב עבר בברך שמאל ניתוח אשר הותיר צלקת ניתוחית בקדמת ברך שמאל. כמו כן, נמצא כי המשיב סובל מרגישות בהנעת הפיקה של ברך שמאל ממצא שלא נמצא מימין. בשים לב לכך אין לגרוס כי המצב בשתי ברכיים שווה ולא ניתן לומר כי נפלה טעות רפואית קיצונית המחייבת הענקת היתר להביא ראיות לסתור.

באשר לטענות בנוגע לחוות דעת ד"ר חכים ואימוצה על ידי הועדה הרפואית דינן של טענות אלו להדחות גם כן. קיים בלבלו בטענות הנתבעת בין ממצאים למסקנות. אמנם הממצאים של ד"ר חכים והועדה אינם ממצאים זהים יחד עם זאת הממצאים שמצאה הועדה מובילים לאותה מסקנה אליה הגיע ד"ר חכים קרי- קביעת דרגת נכות בשיעור 10%. ההבדל בממצא של הגבלה בטווח התנועות אותו מצא ד"ר חכים ונשלל על ידי הועדה אינו מוסיף כהוא זה למסקנה. על פי תקנה 48 (2) (ה) והחלופות המצוינות בה לא מגיע למשיב נכות בהתאם למגבלה שנמצאה ולכן ההבדל בין ממצאי הועדה לממצאי ד"ר חכים אינן מעלה ואינו מוריד. לכן אני דוחה את הטענה לפיה הועדה הרפואית אימצה כביבול באופן עיוור את חוות דעת ד"ר חכים. קביעות הועדה נסמכות על אדנים יציבים ועל ממצאים שהיא בעצמה מצאה.

באשר לתיעוד הנוגע לעברו של המשיב הקודם לתאונה הוצג בפני תיעוד לפיו המשיב היה מעורב בתאונת דרכים ביום 7.11.2001. הבדיקות הקליניות שנעשו למשיב בברך שמאל היו תקינות. ביקרו שלאחר מכן נעשה ביום 21.1.2003 שם התלונן המשיב על כאבים בברך שמאל מזה שנה. אולם באותו ביקור אין כל ממצאים אשר יש בכחם ללמד על בעיה בברך למעט תלונות המשיב. מסמך נוסף ואחרון שהוצג על ידי המבקשת הוא מסמך מיום 27.5.2003 שם התלונן המשיב על כאבים בברכיים יותר מימין. אך כל הממצאים במסגרת הבדיקה שנעשתה למשיב בביקור זה הם בברך ימין ואין כל ממצא בברך שמאל.

על המבקשת היה לשכנעני בנקודה זו כי אילו עמד תיעוד זה בפני הועדה היה בכחו לשנות ממסקנותיה (ראה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. טיארה, פ"ד מה(4) 77). מדובר בתיעוד דל בהיקפו וחסר בממצאים הנוגעים לברך שמאל ולכן לעניות דעתי המבקשים לא עמדו בנטל. לעומת זאת הפגיעה בתאונה נשוא כתב התביעה הייתה תאונה קשה אשר גרמה לשברים ברגל שמאל של המשיב דבר שהצריך התערבות ניתוחית ולכן סביר להניח כי הועדה לא הייתה מגיעה למסקנה שונה אילו התיעוד מעברו של המשיב היה עומד לפניה.