|
1. המבקשת היא עמותה רשומה, המפעילה מדרשה במתחם "בית גשר" בעיר ירושלים (להלן: הנכס). הנכס משמש את העמותה לשני צרכים: בחלקו האחד, פועלת מדרשה שבה נערכות תכניות חינוכיות (להלן: המדרשה); ובחלקו השני, פועלת אכסניה המשמשת את לומדי המדרשה, אך גם מוצעת כאפשרות לינה בתשלום לציבור הרחב (להלן: האכסניה). בשנים 2013-2011, העומדות במוקד ההליך שלפניי, קיבלה המבקשת מהמשיב פטור מארנונה על השטח המשמש כמדרשה, לאחר שקיבלה אישורים משר החינוך בהתאם לסעיף 5ג(ה)(8) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין), בשל היותה מדרשה תורנית ציונית ליהדות וללימודי ארץ ישראל. בגין שאר השטחים חויבה המבקשת בתשלום ארנונה. ביום 29.10.2014 דחתה ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר או הוועדה) ערר שהגישה המבקשת כנגד חיוב האכסניה בארנונה בשנים 2011 ו-2013 (שתוצאתו הוחלה בהסכמה גם על שנת 2012). בהחלטה נקבע כי שטחי האכסניה אינם מהווים חלק אינטגראלי מפעילות המדרשה; וכי באכסניה נעשה שימוש גם על ידי מי שאינם תלמידי המדרשה.
2. ביום 19.2.2017 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט מ' סובל) ערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה. תחילה הטעים בית המשפט כי – ככלל – אין להחיל את הפטור גם לגבי שטחי הנכס שאינם זכאים לפטור, אלא אם כן מדובר בשטחים הכרחיים לפעילות אשר בגינה אושר הפטור "במובן זה שבלעדי הפעילות הנלווית לא תוכל להתקיים הפעילות הפטורה" (ההדגשות במקור – ע' פ'). זאת, בהתאם לתכלית הפטור. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את עניינה של המבקשת. נקבע כי האחרונה לא הוכיחה כי הפעלת האכסניה הכרחית וחיונית לפעילות המדרשה. לכך הוסף כי משרד החינוך אף אינו מתנה – לשם מתן אישור לפטור כאמור מעלה – כי בצד המדרשה תופעל גם אכסניה; וכי המבקשת עצמה מציעה את שירותי הלינה באכסניה לציבור הרחב. נוכח האמור, ובשים לב ל"כלל בדבר מתן פרשנות דווקנית להוראת פטור מתשלום ארנונה", נקבע כי אין להחיל את הפטור גם על שטח האכסניה, משלשון האישור של שר החינוך מורה על מתן פטור "אך ורק על שטח נכס המשמש לצורך מדרשה" (ההדגשות הוספו – ע' פ'). הוטעם, כי אף אם יוכח שמרבית השוהים באכסניה הם תלמידי המדרשה אין בכך כדי לסייע למבקשת, שכן ההכרעה בשאלה תלויה בנחיצות האכסניה לפעילות המדרשה. זאת בפרט בשים לב לכך שלא קיים שטח באכסניה המשמש רק את תלמידי המדרשה. לבסוף נקבע כי אין לייחס משמעות לטעות הקולמוס שנפלה בהחלטת הוועדה אשר לסעיף החוק שמכוחו ביקשה המבקשת את הפטור.
3. מכאן הבקשה שלפניי. בתמצית, טענת המבקשת היא כי פעילותה באכסניה מהווה חלק בלתי נפרד ואינטגראלי מפעילות המדרשה. למצער, טוענת המבקשת כי גם אם תידחה טענתה זו, יש לקבוע כי שטח מסוים משטח האכסניה זכאי לפטור, שכן הוא משמש את תלמידי המדרשה. לתמיכה בטענתה ציינה המבקשת כי הן המדרשה, הן האכסניה נמצאות בפיקוח משרד החינוך – עניין המעיד, לטענתה, על כך שמדינת ישראל רואה באכסניה חלק בלתי נפרד מפעילות המדרשה. הוטעם כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא נתן דעתו לאישור האמור. עוד טוענת המבקשת כי לא היה מקום לדחות את טענותיה אשר לטעות הקולמוס שנפלה בהחלטת הוועדה.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער בבקשה שעניינה פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בהחלטתה של ועדת ערר לענייני ארנונה בעניינים בעלי אופי יישומי, היא מצמצמת; ורשות כאמור תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר דחיית הבקשה עלולה להביא לכדי עיוות דין (בר"ם 2985/17 קיבוץ עינת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון, פסקה 8 (20.9.2017); בר"ם 7680/16 סמינר אפעל נ' עיריית רמת גן, פסקה 4 (26.1.2017); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פסקה 7 (12.3.2012)). לא שוכנעתי כי הבקשה דנא באה בגדרם של מקרים אלה. המבקשת התמקדה בטענותיה בשאלה אם האכסניה היא חיונית להפעלת המדרשה. טענה זו היא "ערעורית" באופייה; והיא מופנית לקביעות עובדתיות ולאופן יישום הדין על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, שאימץ את מסקנת ועדת הערר, וקבע כי פעילות האכסניה אינה חיונית לשם הפעלת המדרשה. כידוע, בעניינים אלה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (בר"ם 1206/17 מ.צ.פ. אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 5 (21.2.2017); בר"ם 2139/15 בית חינוך עיוורים לבני ישראל ירושלים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פסקה 4 (26.5.2016)). כך הם הדברים גם אשר לטענות המבקשת שעניינן בפרשנות האישור שניתן לה מאת שר החינוך; וטעות הקולמוס שנפלה בהחלטת הוועדה.
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
|