גרשון נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לבטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961.

ביום 18.2.11 הוצא כנגד המבקש צו פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בשל עבירה, לכאורה, של נהיגה בשכרות וזאת ביום 18.2.11 בשעה 01:40 ברח' יורדי הסירה בת"א.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו כדי לסכן את בטחון הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

המבקש נעצר ביום 18.2.11 בשעה 01:40 ברח' יורדי הסירה בת"א לבדיקה שגרתית. המבקש הדיף ריח חזק של אלכוהול בבדיקת נשיפון התקבלה תוצאה חיובית. המבקש נדרש לבדיקת ינשוף אשר התקיימה עפ"י כל הכללים ותוצאותיה 395 מיקרו גרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. המבקש מודה בשתיית כוס אחת של וודקה רד בול. השוטר הודיע למבקש שנאסר עליו לשתות, לאכול או לעשן.

ב"כ המבקש סבורה כי לא המתינו 15 דקות מאחר ושעת העצירה נרשמה 01:40 והבדיקה נערכה בשעה 01:52. מקומה של טענה זו בעת שמיעת הראיות בתיק ולא בשלב של דיון בראיות לכאורה.

כאמור לעיל, בשלב זה של הדיון די בראיות הקיימות ובהן כיול המכשיר, פלטים, הודאת הנאשם בשתייה כדי לקבוע כי בידי התביעה די והותר ראיות לכאורה.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המבקש נלמדת מנסיבות העבירה ועברו.

המבקש יליד 1985, נוהג משנת 2002 עיון בגיליון הרשעותיו מגלה 8 הרשעות קודמות.

בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו קובע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

המבקש נוהג משנת 2004 בלבד וכבר לחובתו 3 הרשעות קודמות.

כמות האלכוהול שנמצאה בליטר אוויר נשוף מגיעה כמעט לכדי פי 2 מהכמות המותרת בחוק כמעידה על שכרות.

על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

"לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו".

כך כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י , פד"י נ"ב (3) בעמ' 237.

ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר: